זאת אם יוכח הבלאי המוגבר ובתנאי שמדובר בסוגי המבנים המופיעים בתקנות

מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק דין של בית המשפט העליון, “נצבא” חברה להתנחלות בע”מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים, תל אביב 7 (1), נקבע כי חברה המחזיקה בנדל”ן שתדירות הקניות והמכירות בו נמוכה מאוד, איננה עוסקת במסחר בנדל”ן, אלא מחזיקה בנכסים כהשקעה. נוסף על כך, לא ינוכה פחת מוגדל, מבלי שיוכח בלאי מוגבר, ולא ינוכה פחת מריצוף באספלט של תחנת אוטובוסים.

העובדות

1. חברת ‘נצבא’ נוסדה בשנת 1945 על ידי מספר חברים של “אגד”, במטרה לרכוש נכסי מקרקעין בארץ.
2. בשנת 1947, נמכרו מספר מגרשים, ומגרש נוסף נמכר בשנת 1958. בין שנת 1947 לשנת 1958 לא נמכר אף נכס.
3. החברה ביקשה לנכות הוצאות בגין נכסי המקרקעין, וכן שיעור פחת מוגדל באשר למבנים המשמשים תחנת דלק ומתקניה, וכן באשר לריצוף תחנת אוטובוסים.

גדר המחלוקת

בית המשפט מתמקד בשלוש שאלות משפטיות:

1. האם יש לראות בחברה כסוחרת במקרקעין, הזכאית לניכוי ההוצאות שהוציאה על נכסים שאין לה הכנסה מהם, מן ההכנסות שהיו לה מהשכרת נכסים אחרים?
2. מהו שיעור הפחת שינוכה באשר למבני תחנת הדלק?
3. מהו שיעור הפחת שינוכה באשר לריצוף באספלט של תחנת האוטובוסים?

ההכרעה

1. בהקשר לשאלה הראשונה, ענייננו דומה למקרה הנדון בעניין אמינוף (2). אולם, שם טענו המערערים שהם אינם סוחרים במקרקעין, וכאן טענת נצבא היא הפוכה. טענתה כי היא נוצרה לצורך מסחר במקרקעין וכי זהו עסקה, יוצאת דופן, שכן בדרך כלל הנישום מעוניין להראות שקנה ומכר נכסים לשם השקעה, ולא באופן מסחרי, ואילו שלטונות מס הכנסה משתדלים להראות את ההיפך.
   השאלה היא שאלה עובדתית. נצבא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט ייחס חשיבות לפסקה הראשונה שבתזכיר החברה, ובעיקר לעובדה שבמשך 11 שנה לא היו כל קניות ומכירות, כדי להצדיק את המסקנה שיש כאן חברה להשקעה ולהחזקת נכסים, ולא חברה העוסקת במסחר במקרקעין. לבית המשפט העליון אין כל עילה להתערב במסקנה זו.
2. בהקשר לשאלה השנייה, לפי תקנה 4, אם נוכח פקיד השומה כי עקב עבודה במשמרות נוספות, יש קריעה ובלאי למעלה מן השיעור הרגיל, הוא רשאי להורות על חישוב פחת בשיעור הגבוה מ-4% ועד לשיעור של 8%. בית המשפט המחוזי העלה את שיעור הפחת ל-6%. נצבא טענה, כי הואיל ועובדים במגרש במשך כל היממה, מגיע לה פחת בשיעור המקסימלי של 8%, אך היא לא הביאה עדות מומחה טכני לכך שהמבנים אכן סובלים, מחמת עבודה זו, מבלאי וקריעה מוגדלים. על כן, גם טענה זאת נדחית.
3. בהקשר לשאלה השלישית, סעיף 11(1)(ט) לפקודת מס ההכנסה, בנוסחו המקורי, אינו מזכיר מגרשים כנושא לפחת. נזכרו בו רק בניינים, מכונות רהיטים. אך הסעיף תוקן וניתוספו בו המילים: “או נכסים אחרים, לרבות אינוונטר חי ודומם בחקלאות ולרבות נטיעות”. סעיף זה מתנה את הפחת במילים “ככל אשר יהיה עשוי להיקבע במקרה כלשהוא”. אולם בתקנות מס הכנסה (פחת), לא נקבע שום פחת לנכס כזה. אי קביעת שיעור הפחת בתקנות, פירושו שהזכות לניכוי פחת אינה ניתנת לביצוע.
   גם הטענה שלצורך חישוב הפחת, ריצוף המגרש מהווה חלק מן הבניינים הסובבים אותו, כפי שהרצפה שבתוך בניין נכללת בחישוב הפחת של הבניין עצמו, נדחית. “בניין” עשוי לכלול את השטחים הסמוכים והנספחים אליו, כך שהשקעות שנעשו בשטחים כאלה, ייחשבו במקרים מתאימים כהשקעות בבניין עצמו. אך זוהי שאלה עובדתית, שלא הוצגה לגביה כל הוכחה בבית המשפט המחוזי. על פי רוב, כשמדובר במגרש גדול המשמש כתחנה לאוטובוסים, המגרש הוא העיקר, והמבנים הם טפלים ומטרתם לשרת את המגרש, ולא להיפך. הריצוף של מגרש סובל אומנם מהשימוש בו, אך התיקונים הדרושים מדי פעם בפעם, נזקפים כהוצאה לצורך מס הכנסה, בחשבונו של מי שמבצע את התיקונים.

הערעור נדחה. ניתן ביום 1.9.1960.