מאת: דורית גבאי, רו”ח
מבוא
בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, קוין-א-מטיק נגד מנהל מע”מ (1), נקבע כי שיעור מע”מ אפס באזור אילת אינו חל על מייבש כביסה תעשייתי (עד לתיקון משנת 1991).
העובדות
- חברת קוין-א-מטיק הקנדית עוסקת בהשכרת ציוד לייבוש כביסה תעשייתי לבתי מלון באילת.
- ביום 1.11.1985, נכנס לתוקפו חוק אזור סחר חופשי באילת (2), לפיו מע”מ בשיעור אפס יחול על מכירת טובין בידי עוסק שאינו תושב אזור אילת, לעוסק תושב אזור אילת. ביום 3.11.1985, תוקן החוק, ונוסף לו סייג הקובע כי “הוראה זו לא תחול על טובין המפורטים בתוספת…”. אחד מסוגי הטובין המפורטים בתוספת, הוא מייבש כביסה. למרות זאת, החברה חייבה את לקוחותיה באילת במע”מ בשיעור אפס.
- ביום 2.6.1986, פנו רואי החשבון של החברה אל מנהל תחנת המכס ומע”מ באילת, בשאלה האם ציוד ייבוש תעשייתי כלול בתוספת. במכתב תשובה מיום 27.6.1986, נכתב: “… אכן יש מקום ויש צורך להוסיף את המילה “ביתי” ליד מייבש כביסה שבתוספת, ולזאת כבר הורץ מכתב לירושלים…”.
- ביום 3.11.1986, נשלח מכתב תגובה נוסף לחברה: “בראש ובראשונה, מתנצל אני על האיחור במתן התשובה, אך איחור זה נבע מהרצון למצוא פתרון חיובי לשאלה המסוימת שהצגת. יחד עם זאת, ובהסתמך על תשובות קודמות שניתנו, נראה לי כי יש מקום להחלת שיעור אפס על השכרת הציוד התעשייתי המסוים שציינת במכתבך”. החברה פירשה מכתב זה כאישור פורמלי לבקשתה, והמשיכה לחייב את לקוחותיה באילת במע”מ בשיעור אפס.
- ביום 4.11.1987, שלחה מנהלת מחלקת מסים מקומיים לחברה מכתב, בו קבעה כי עסקאות החברה באילת אינן נהנות ממע”מ בשיעור אפס, וכי אין כוונה לשנות את התוספת המקורית כך שתכלול רק מייבש כביסה ביתי. גם לאחר מכתב זה, המשיכה החברה לחייב את לקוחותיה באילת במע”מ בשיעור אפס.
- מנהל מע”מ הוציא לחברה שומה לשנים 1989-1986 לפי מע”מ בשיעור מלא. החברה הגישה השגה, וזו נדחתה.
גדר המחלוקת
בית המשפט מתמקד בשתי שאלות משפטיות:
- האם פרשנותו של המונח “מייבש כביסה” היא מייבש כביסה ביתי בלבד, או שמא כל סוגי מייבשי הכביסה?
- האם יש לראות במכתב מיום 3.11.1986, משום הבטחה שלטונית, לפיה השכרת מייבשי כביסה תעשייתיים חייבת במע”מ בשיעור אפס?
העוררת טוענת
- הפרשנות למונח “מייבש כביסה” נגזרת לאור מהותם של שאר הטובין שבתוספת, אשר כולם טובין לשימוש ביתי. לא ניתן להשתמש במייבש כביסה תעשייתי לצרכים ביתיים, ובהעדר ציון מפורש של מייבש כביסה תעשייתי, הרי שכוונת המחוקק היא למייבש כביסה ביתי בלבד.
- התכלית החקיקתית של חוק אזור הסחר החופשי באילת היא להוזיל את שירותי התיירות. גביית מע”מ בשיעור מלא, לא רק שאינה משרתת את מטרת החוק, אלא אף פוגעת בה, שכן בתי המלון אינם יכולים לקזז את המע”מ כמס תשומות, מאחר שהם עצמם אינם גובים מע”מ.
- החברה משכירה ציוד כביסה וייבוש כמקשה אחת, ולא ניתן להפריד בין המרכיבים לצורך גביית מע”מ על אחד מהם.
- כוונת המחוקק הובהרה בתיקון משנת 1991 (3), לפיו רק מייבש כביסה ביתי נכלל בתוספת.
- המכתב מיום 3.11.1986, מהווה הבטחה שלטונית של מנהל מע”מ, ורשות אינה יכולה לסטות מהבטחה זו.
מנגד, טענות המשיב
- פרשנות המונח “מייבש כביסה” היא פשוטה, ומשמעותו המקובלת כוללת הן מייבש כביסה ביתי והן מייבש כביסה תעשייתי. כאשר התכוון המחוקק להתייחס למדיח כלים ביתי, בשונה ממדיח כלים תעשייתי, הוא ציין זאת במפורש.
- תיקון 1991 הנו קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי. כוונת התיקונים היא לשנות ולצמצם את תחולת התוספת, ולא להבהיר מצב קיים.
- מטרת החוק היא אכן להביא שיפור בענף התיירות באילת בעזרת הוזלת המחירים, אולם הפטור ממע”מ לא ניתן בצורה מלאה וגורפת.
- המכתב מיום 3.11.1986, מהווה הבעת דעה ולא הבטחה שלטונית. בכל מקרה, החברה חייבה את לקוחותיה באילת במע”מ בשיעור אפס, עוד לפני קבלת מכתב זה.
- מנהל מע”מ אינו רשאי לוותר על סמכותו החוקית לגבות מיסים.
ההכרעה
- בהקשר לשאלה הראשונה, קובע בית המשפט, כי הפרשנות הנכונה לפי לשון החוק למונח “מייבש כביסה”, היא כי מדובר הן במייבש כביסה ביתי והן במייבש כביסה תעשייתי. היכן שלא ציין המחוקק הבחנה בין שימוש ביתי לתעשייתי, המונח מכוון לכל היישומים של מייבש הכביסה. גם הטענה כי תיקון 1991 בא להבהיר את כוונת המחוקק, דינה להידחות, שכן המחוקק לא בחר להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי. העובדה שהחברה משכירה ציוד כביסה וציוד ייבוש כמקשה אחת, חסרה כל נפקות לענייננו. לא ניתן להסתמך על התכלית החקיקתית בפרשנות זו, שכן לשון החוק ברורה, ובכל מקרה, מטרת החוק אינה מתן פטור גורף ממע”מ לגבי כל עסקה באילת.
- בהקשר לשאלה השנייה, לא ניתן לראות במכתב מיום 3.11.1986, משום הבטחה שלטונית, אלא רק בגדר הבעת דעה. ניתן ללמוד זאת מלשון המכתב (המילים: “נראה לי”), ומהההסתמכות על המכתב הקודם, בו צוין כי יש לתקן ולהוסיף את המילה “ביתי”, ולשם כך נשלחה פנייה בנידון לגורמים המוסמכים בירושלים. מנהל מע”מ אינו רשאי לוותר על סמכותו החוקית לגבות את המס, ואין לו הסמכות לתת הבטחה שלטונית בנושא זה. יתרה מזו, לו הייתה כאן הבטחה שלטונית, הרי שהמכתב מיום 4.11.1987 מהווה חזרה מהבטחה זו.
הערר נדחה. ניתן ביום 4.10.1994.
נפסקו הוצאות משפט בסך 5,000 ש”ח.
בית המשפט כתב בפסק הדין:
“הפסיקה קבעה כי דווקא בתחום המיסוי, אין הרשות יכולה להצר או לוותר על סמכויותיה החוקיות לגבות מיסים, ואין היא קשורה להסכמתה לכל מעשה החורג מהחוק או מסמכותה”.
זה יפה לשני צדדי המטבע.
הערות שוליים:
- ע”ש 255/91 קוין-א-מטיק נ’ מנהל מע”מ
- תקנות אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממיסים), התשמ”ה 1985
- קובץ תקנות תשנ”א מס’ 5374, מיום 30.7.1991
המאמר נכתב ביום 6.3.2017.
#418
