מאת: רו”ח דורית גבאי

מבוא

בפסק הדין בעניין עזבון המנוחה אהובה וינברג ז”ל ואח’ נ’ מנהל מס שבח מקרקעין (1), פסק בית המשפט הגבוה לצדק, כי דינה של העתירה להידחות על הסף, מאחר שפרשנותו של סעיף 90 לחוק מובילה למסקנה, כי אין לערער אלא על החלטתה הסופית של ועדת הערר. טענות העותרים במסגרת העתירה הן טענות שמהותן האמיתית היא ערעור, המופנה כנגד ארבע החלטות הביניים של ועדת הערר (2), בניסיון לעקוף, באמצעות עתירה זו, את הכלל שנקבע, שלפיו על החלטות ביניים של ועדת הערר אין ערעור בפני בית המשפט העליון.

עובדות

1. ביום 2.1.2005, נחתם הסכם מכר בין המנוחה לבין חברה ליעוץ וניהול נכסים, שבמסגרתו מכרה הראשונה לאחרונה שליש מהזכויות בבניין מסחרי.
2. העסקה דווחה לרשויות המס, שהוציאו שומות מס מכירה, מס שבח ומס רכישה בגין העסקה.
3. ביום 16.10.2005, הגישו העותרים השגה על השומות שהוצאו על ידי רשויות המס, ובמסגרתה נטען כי נפלו טעויות בשומות המס. להשגה שהגישו העותרים, צורפה המחאה על סך 83,872 ₪, בגין סכומי המס הבלתי שנויים במחלוקת.
4. ההשגה התקבלה בחלקה, ורשויות המס הוציאו שומות מס מתוקנות.
5. ביום 15.6.2006, נפטרה אהובה וינברג ז”ל.
6. ביום 15.10.2006, הגישו העותרים ערר על ההחלטה בהשגה, שהוא הערר נשוא העתירה שלפנינו.
7. ביום 27.12.2006, נפטר בעלה של המנוחה, יהושע וינברג ז”ל, שהיה יורשה היחיד.
8. הערר מכוון לארבע החלטות ועדת הערר (2), שבהן נדחו בקשות עזבון המנוחה וחברת ייעוץ וניהול הנכסים. הבקשות הן:

• בקשה להביא תצהיר משלים מטעם רואה החשבון.
• בקשה לחקור את העד מטעם הצד שכנגד, בנושא הקנסות שהוטלו לאחר מתן ההחלטה בהשגה על ידי המשיב.
• בקשה להגיש תיקון של חוות הדעת מטעם השמאי.
• בקשה לעכב את המשך הדיון בערר עד להכרעה בעתירה.

גדר המחלוקת העיקרי

לטענת העותרים, שגתה ועדת הערר בהחלטתה בעניין רואה החשבון ובהחלטתה בעניין השמאי, ויש מקום להגיש תצהיר משלים מטעם רואה החשבון ולהגיש חוות דעת מתוקנת מטעם השמאי, על מנת שתיחשף האמת וועדת הערר תוכל ליתן החלטה על כל הנתונים הנכונים.

באי התרת השלמת עדות רואה החשבון ובאי התרת תיקון חוות הדעת של השמאי, טוענים העותרים, שוועדת הערר פגעה בזכות דיונית יסודית שלהם, היא הזכות להביא ראיות, וכן פגעה בעקרון בירור האמת.

העותרים טוענים, כי לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות להורות על תיקון הטעות שנפלה בהחלטות ועדת הערר.

העותרים הוסיפו עוד כי ועדת הערר שגתה בהחלטתה בעניין הקנסות.

נוסף על כך, טענו העותרים כי ועדת הערר מוסמכת לדון בהחלטה על ההשגה שהוגשה, גם מקום בו לא הוגש ערר על כל פרטי ההחלטה, ועל אחת כמה וכמה, עת מדובר בקנסות המאוחרים להשגה, שכן בסמכותה לדון בכל עניין שהנו רלוונטי לשומת המס. (הקנסות שבעניינם ביקשו העותרים לחקור את העד מטעם הצד שכנגד, הם קנסות בגין פיגורים לכאורה בתשלום הסכומים הנקובים בשומות שבגינן הוגשה ההשגה, ולכן לא היה צורך בהגשת השגה נוספת בדבר הקנסות.)

העותרים הוסיפו וטענו, כי ועדת הערר שגתה בחוסר נכונותה לעכב את הדיון בערר עד למתן החלטה בעתירה זו. בהחלטה זו נוצר מצב שבו עלולות להינתן החלטות סותרות בשני ההליכים – בעתירה ובערר.

פסק הדין

טענותיהם של העותרים במסגרת העתירה הן, למעשה, טענות “ערעוריות” המופנות כנגד ארבע החלטות הביניים של ועדת הערר, בניסיון “לעקוף” – באמצעות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק – את הכלל שנקבע, שלפיו על החלטות ביניים של ועדת הערר אין ערעור – לא בזכות ולא ברשות – בפני בית המשפט העליון.

בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי איננו הערכאה המתאימה להעלות בפניה טענות ערעוריות מובהקות, כגון אלה שהועלו על ידי העותרים (3).

זאת ועוד – לעותרים יש סעד חלופי בדמותו של ערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר, לכשתינתן, שבמסגרתו ניתן יהיה להשיג גם על החלטות ביניים שניתנו בגדרי הערר (4), (5).

סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) קובע את הזכות להגיש ערר על החלטת המנהל לפי החוק.

סעיף 90 לחוק קובע, כי על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון.

פרשנותו הראויה של סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין היא זו שלפיה אין לערער אלא על החלטתה הסופית של ועדת הערר, שכן כל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתת, מוגבלות ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין, וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית (6).

בית משפט זה חזר על הלכה זו במקרה אחר (4), והוסיף כי במסגרת הדיון בסעיף 90 לחוק, על בית המשפט לבחון שתי שאלות: האחת – האם יש בהחלטה כדי להסב נזק בפועל לבעל הדין המבקש לערער עליה, והשאלה השנייה נוגעת ליעילות הדיון.

באותו עניין, הצביע בית המשפט על כך שיקשה להצביע על פגיעה ממשית בנישום, כל עוד לא אושרה שומה שמכוחה ניתן לגבות ממנו את תשלומי המס. מעבר לכך, מתן זכות הערעור אך ורק בשלב שבו ניתנה החלטה האופרטיבית לעניין השומה, מתיישב תכופות גם עם השיקול של יעילות הדיון ומהירות ניהולו.

הערות שוליים:

1. בג”צ 2770/08 עזבון המנוחה אהובה וינברג ז”ל ואח’ נ’ מנהל מס שבח מקרקעין
2. ו”ע 1280/06 עזבון המנוחה אהובה וינברג ז”ל נ’ מנהל מס שבח מקרקעין מחוז תל אביב
3. בג”צ 8669/05 הדר נ’ כב’ השופטת טל שחף, ביהמש המחוזי באר שבע (לא פורסם, 9.10.2005).
4. בש”א 8435/01 מנהל מס שבח מקרקעין, אזור מרכז נ’ סטרינסקי, נז (2) 433;
5. בג”צ 8636/03 התעשייה הצבאית לישראל בעמ נ’ ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האיזורית חבל יבנה (לא פורסם, 22.10.2003)
6. רע”א 3959/97 ברק נ’ מנהל מס שבח מקרקעין אזור נתניה (לא פורסם, 30.11.1997)

פסק הדין ניתן ביום 30.3.2008

נכתב ביום 19.8.2019

© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

#1206