מועד קבלת ההחלטה בידי הנישום אינו רלוונטי

מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק דין של בית המשפט העליון, מדינת ישראל נגד אליהו יוסף ואחרים (1), נדון מתן החלטה בהשגה על ידי המנהל. חוק מיסוי מקרקעין קובע כי עליו לתת החלטה מנומקת בכתב בתוך שנה, אולם הצדדים חלוקים אם מספיק שהמנהל שלח את החלטות בתוך שנה, או שההחלטה צריכה להתקבל אצל הנישום בתוך שנה.

העובדות

1. בשנת 1993, רכש יוסף אליהו, עם שותף, זכויות במקרקעין בפתח תקווה.
   
   
2. בשנת 2000, הועברו זכויות השותף לחברת ‘מונפילאר אינבסטמנט הולדינגס לימיטד’.
   
   
3. בשנת 1999, החלה בניית בנין משרדים בן 9 קומות בנכס. הבנייה נמשכה לפחות עד סוף שנת 2011. עלות הנכס בספרים (כולל עלויות אשראי) הנה 42,424,816 ש”ח (נומינלי). מתוך עלות זו, עלות הקרקע הנה 3,411,400 ש”ח.
   
   
4. בהתאם להסכמות שבין מנהל מיסוי מקרקעין לשותפים, במסגרת שומת מס השבח, הוסכם כי עלויות הבנייה המותרות בניכוי, הרלוונטיות לענייו זה, הנן:
   ליוסף אליהו: עד ליום 7.11.2001 – עלויות הבנייה 8,433,970 ₪, ולאחר יום 7.11.2001  – 10,674,664 ש”ח.
   ל’מונפילאר אינבסטמנט הולדינגס לימיטד’: עד ליום 7.11.2001 – עלויות הבנייה  8,391,200 ש”ח; ולאחר יום 7.11.2001 – 10,674,664 ש”ח.
   
   

5. ביום 22.2.2005, נמכר הנכס בתמורה לסכום של 43,000,000 ש”ח.
   
   
6. על פי שומת המנהל, נוצר ליוסף אליהו הפסד בסך של 90,123 ש”ח, ול’מונפילאר אינבסטמנט הולדינגס לימיטד’ הפסד בסך של 1,493,436 ש”ח.
   
   
7. השותפים הגישו השגה על שומת מס המכירה למנהל. ההשגה נתקבלה במשרדי המשיב ביום 4.1.2006.
   
   
8. ביום 2.1.2007, נחתמה החלטת המנהל הדוחה את ההשגה. ביום 7.1.2007, הגיעה ההחלטה לידי באי כוחם של השותפים. ההחלטה ניתנה לאחר שיחת טלפון עם באת כוח השותפים, בה הוסכם כי “ההשגה תידחה ותינתן הארכת מועד להגשת ערר עד חודשיים ממתן פסק דין סופי בערעור פוליטי (2) בעליון”.
   
   
9. ביום 5.1.2007, שולמו שומות השותפים, תחת מחאה.
   
   
10. ביום 25.1.2008, פנו העוררים למשיב בכתב, בדרישה לביטול השומות עקב התיישנותן, וזאת בעקבות הלכת בית המשפט העליון בעניין סמי (3).
    
    
11. המנהל דחה את טענות העוררים ביום 13.3.2008.
    
    
12. על כך הגישו בעלי הנכס ערר לוועדת הערר (4), בטענה כי החלטת המנהל בהשגה, בכתב, נמסרה להם 4 ימים לאחר תום תקופת השנה, שהוקצבה בסעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין.

הכרעת ועדת הערר

הוועדה דנה בפרשות סמי ואיקאפוד (5), בהן נפסק כי המועד הקובע לצורך מניין תקופת ההתיישנות הוא מועד המשלוח ולא מועד הקבלה של ההחלטה אצל הנישום. בעניין סמי, הדגיש בית המשפט העליון את חוסר הוודאות המשפטית שבה שרוי הנישום, כל עוד לא התקבלה ההחלטה החתומה והועברה לידיעתו.
ברוב דעות, נקבע כי אין די “בקביעה” של המנהל, אלא שהמנהל נדרש “להשיב למשיג את החלטתו בכתב”. לשון ייחודית זו של החוק מחזקת את המסקנה, כי כל עוד לא קיבל הנישום לידיו את תשובת המנהל בכתב, לא יראו את המנהל כמי “שהשיב למשיג”. על אף שבשיחה טלפונית הגיעו הצדדים למעין הסכם, אשר בא לידי ביטוי בהחלטת השגה, כל עוד לא הובא הדבר לידיעת הנישום בפועל, לא הסתיים עידן אי הוודאות.
בדעת מיעוט, סבר השופט בר-אופיר, כי משמעותו של סעיף 87(א) לחוק מיסוי מקרקעין היא, שעל המנהל להשיב למשיג בתוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה, וכי אין בלשון הסעיף כל סימוכין לכך שהתשובה חייבת להגיע בתוך גבולות השנה. די בכך שהמנהל שלח את ההחלטה למשיג בתוך תקופת השנה, ואין זה משנה אם ההודעה התקבלה אצל המשיג במועד מאוחר יותר משנה.

הערר התקבל ברוב דעות, ניתן ביום 13.2.2013.

13. מכאן הערעור שלפנינו.

גדר המחלוקת

14. בית המשפט מתמקד בשאלה המשפטית: האם הוראת סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין: “המנהל ישיב למשיג את החלטתו המנומקת תוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה”, משמעה: תשובה שנשלחה למשיג תוך שנה, או תשובה שנתקבלה אצלו בתוך שנה?

המערערת טוענת

15. המנהל שלח את ההחלטה בהשגה, בתוך שנה מיום קבלת ההשגה, ולכן אין מקום לטענת ההתיישנות.
    
    
16. סעיף 10ב לחוק הפרשנות תומך במסקנות המנהל.
    
    
17. בעניין סמי נקבע, בהקשר לסעיף 152 לפקודת מס ההכנסה, כי המועד הקובע אינו מועד ההזנה למחשב אלא מועד המשלוח לנישום.

מנגד טענות המשיבים

18. החלטת המנהל בהשגה נמסרה 4 ימים לאחר תום תקופת השנה שהוקצבה בסעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין. לאור האמור בסעיף, יש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה.
    
    
19. על המנהל להשיב בכתב על ההשגה. הודעה טלפונית שההשגה תידחה, אינה עומדת בדרישות החוק למתן מענה מנומק בכתב. אין בידיעת הנישום על ההחלטה המיועדת, כדי לפטור את המנהל מהמצאת החלטה בכתב לידיו.
    
    
20. יש לפרש את החוק, כך שההחלטה בהשגה צריכה להגיע לידי הנישום בכתב, תוך שנה מיום קבלת ההשגה. נוסח סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין שונה מנוסח סעיף 152 לפקודת מס ההכנסה, ואין לגזור גזירה שווה ביניהם.

ההכרעה

21. בפסק דין קצרצר, קבעו שופטי העליון, כי גם אם הניסוח בסעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין, ובסעיף 152 לפקודת מס הכנסה, אינו זהה, המהות זהה – מדובר בהשגות על שומת מס. אין מקום להבחנה פרשנית בין השניים. בפרשת נאמן (6), נקבע בנוגע לסעיף 152 לפקודת מס הכנסה: “כלל שיקבע כי המועד שבו יתקבל הצו אצל הנישום הוא המועד הקובע (כעמדת המשיב), עלול לפתוח פתח גדול לאי ודאות, לריבוי של התדיינויות עובדתיות… כלל המבכר את המועד שבו נשלחה ההחלטה (כעמדת המערער), הוא ברור ופשוט להפעלה ולהוכחה”.
    על כן, גם בענייננו, המועד הקובע לעניין תקופת השנה, הוא מועד משלוח ההודעה.

הערעור התקבל. ניתן ביום 15.12.2014.

לא ניתן צו להוצאות.

דעת המחברת

תיקון 70 לחוק, שנכנס לתוקף לאחר מקרה זה, מקצר את התקופה בה יכול המנהל לשלוח את החלטתו בהשגה לשמונה חודשים (ועד שנה במקרים מיוחדים).
לאחר תיקון 70, קיימת זהות מוחלטת בין הליכי השומה בין פקודת מס הכנסה לחוק מיסוי מקרקעין, משלב הדיוח ועד לשלב הדיון בהשגה.
לזמן יש משמעות בחיים בכלל, וכאשר זה נוגע למערכת היחסים עם משרד האוצר, זה נדרש.

הערות שוליים:

1. ע”א 3345/13 מדינת ישראל נ’ אליהו יוסף ואח’
2. ע”א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ’ פוליטי
3. ע”א 5954/04 פקיד שומה נ’ משה סמי
4. ו”ע 1354/08 יוסף אליהו נ’ מנהל מיסוי מקרקעין מרכז
5. דנ”א 3993/07 פקיד שומה ירושלים ואח’ נ’ איקאפוד בע”מ
6. ע”א 3928/13 פקיד שומה ת”א 3 נ’ נאמן

המאמר נכתב ביום 7.9.2017.

#714