יחסי תן וקח במשפחה

מאת: דורית גבאי, רו”ח

אנחנו אתך, דורית גבאי. אז כמו תמיד, אנחנו מדברים על ההקבלה בין העולם העסקי לחיי המשפחה. והיום אנחנו נדבר על יחסי תן וקח במשפחה. בואי תספרי לנו קצת מה זה אומר.

תראי, בעולם העסקים, יחסית יותר קל להדגים את זה. אתה שם על הוויטרינה את הכוס הזו וכתוב עליה 5 שקלים, ואתה אמור לקבל את הכוס הזאת מושלמת – 5 שקלים, אין שם שום פיצוצים, הכול עובד כמו שצריך, המים לא מטפטפים. זה חליפין הוגנים, עסקה הוגנת – מה שהובטח, קוים. יש עוד שלושה סוגי חליפין. ההחלפה פה היא הוגנת, כי מה שהבטיחו לך קיבלת, ושילמת מה שצריך.

חליפין לא הוגנים זה חליפין חסרים – שאומרים לך בוויטרינה: 5 שקלים לכוס. אתה מגיע הביתה – היא מטפטפת לך. כלומר, קיבלת מוצר פגום. זה חליפין חסר.

חליפין בגזל זה בעצם חליפין שאתה בעצם שמת 5 שקלים, ואתה לא קיבלת כלום. אומרים לך: ישלחו לך את זה בדואר, והכוס לא הגיעה. כלומר, שילמת משהו על כלום. זה גזל – זה לא קיבלת את מה שהובטח.

הלון אבארד הגדיר במאמר מיוחד: חליפין שעושים עסק או כל קבוצה שהיא תתרחב, תתעצם ותשיג את השאיפות שלה – כחליפין בשפע. זאת אומרת, עסק שמוכר כוסות, שם בוויטרינה ב- 5  שקלים, אז הוא נותן את הכוס תמורת 5 שקלים וסוכרייה. הסוכרייה היא לא חלק מהדיל – לצורך הדוגמה אני מדגימה. הסוכרייה היא תוספת – זה השפע – מֵעבר למובטח.

עכשיו, בכל התחומים – אתה יכול להיות עורך דין, אתה יכול להיות מרצה למוזיקה, אתה יכול להיות מטפל במשפחות – אתה מבטיח דוגמה בהסכם משהו אחד, ואתה נותן מעט יותר שהוא לא חלק מהדיל – שניים במחיר של אחד זה הדיל, אבל אם תיתן שניים במחיר של אחד ועוד חיוך, אולי איזשהו עט או משהו אחר… כל החברות הכי מובילות במשק הן תמיד נותנות יותר מהמובטח. אתה קונה בקבוק של חברה אני לא אגיד – פתאום יש לך יריד בניצנים. אוקיי, זה בחינם – בני נוער מגיעים ונהנים מהיריד הזה בחסות אותה חברה. זה בשפע.

אותו דבר אנחנו מסדרים במשפחה.  ילד שנולד להוריו – קודם כול, הוא מתחיל במינוס, כי הוא חב להם את החיים האלה. זה לא משהו שכתוב – הוא לא יוצא: אה, עכשיו אני חייב לכם מיליון שקלים. יש לו חוב אישי שהוא לא נמצא בעולם הפיזיקלי, זה לא כתוב, אבל זה בעולמו שהוא חייב. מגדלים אותו, מחתלים אותו, קונים לו, לוקחים אותו, מחליפים… המינוס גדל ביחס לקוסמוס של המשפחה. ילד שגדל ולא נותן על חשבון זה שמגדלים אותו, נולד עבריין. מקודם דיברנו פה על פינוק וכן הלאה. כי הוא רק מקבל – מהסוג הכי גרוע של הגזל – הוא מקבל אופניים, פוקימונים, משחקי מחשב, טלוויזיה בחדר… הוא מקבל מקבל, והוא לא נותן כלום. זה עבריין. אלה נמצאים בבית סוהר, אלה הולכים לסמים, לכל התחליפים לסיפוקים אחרים.

אנחנו צריכים להרגיל את הילד לתת לתת לתת בכל רגע של גיל. אנחנו לא: עכשיו עד 8 וחצי תן חיוך! אם אתה לא נותן חיוך, נותנים לך מינוס… אבל לתת.

החליפין האלה צריכים להיות הוגנים. זאת אומרת, שכל הזמן יהיה איזון. אנחנו לא פותחים עכשיו ספר חשבונות עם חובה וזכות, אבל בהתקדמות של המשפחה, צריך ליצור מצב שהילד מחזיר, ליצור מצב שהילד יוצר מצב שהילד נותן תוך כדי התקדמות.

מה שקוראים אצלנו :תרומה ומועילוּת. בעולם שלנו, זה נקרא: תרומה ומועילות, ואנחנו מסבירים למה צריך שהילד יתרום – לא רק בשביל המינוס שאת קוראת לו, אלא בשביל שייכות – להרגיש חלק מהמשפחה, להרגיש שייך, יש לזה כל כך הרבה משמעויות.

אחר כך כשנהיה זקנים, שהוא יתמוך בנו.

זה לא משם, זה הרבה קודם.

שייכות – זה נכון שאת בונה קבוצה, ושהחלקים של הקבוצה – היחידים – כמו שדיברנו – הם צריכים להיות חלק מהקבוצה ולתרום להתקדמות שלה ולמטרות שלה וכן הלאה וכן הלאה. אבל ילד שלא מורגל לתת, אנחנו בעצם מגיעים לכל אותן נקודת קיצון האלה. אני אומרת: אנחנו נגיע לסמים בקלות ככה, כי הוא מחפש מישהו שייתן לו משהו.

אבל מה קורה כשיש מישהו במשפחה שלא מסוגל לתת?

יפה. זו שאלה מצוינת. אנחנו בונים את זה במדרג. כמו כל דבר אחר בחיים, אנחנו בונים את המשימות או את המטלות – את הדרישה להיות חלק – במדרג עולה של קושי. ילד אומר לך: לא רוצה.

לא רוצה או לא מסוגל? יש הבדל משמעותי בין שני הדברים.

שאלה מצוינת! אני חוויתי את זה במשפחה שלי עצמי – במשפחה הקטנה שלי. אנחנו כשאנחנו מנקים את הבית, אנחנו מנקים את הבית! משני קצות הבית אנחנו מתחילים אחד מפה, אחד משם, בקומות… רצים… מוזיקה לפי בחירה – כל פעם בוחר מישהו את המוזיקה. ואנחנו מתחלים לנקות את הבית. מצחצחים, מבסוטים, כיף – כף – יש תקשורת, כי אתה אומר: תביא את הזה, המגב – נכון, זה כיף! עכשיו, יש ילד אחד שלא עושה כלום, וזה קרה לי. אז היה לי כזה דבר, והיא לא רצתה לעזור. כולם אמרו לה: רוצה לעזור? והיא אמרה: לא בא לי! לא מתחשק לי! היא יושבת משועממת, ואנחנו מתקתקים את העניינים. בגיל שלוש היא הייתה אז. עכשיו, היא רואה כולם מבסוטים למרות שהם עובדים, והיא אף אחד לא מתקשר אליה, לא פונה אליה… אז המצב רוח שלה מתחיל להתכווץ, כי אין כלום מסביבה. ואז פתאום בסוף, כשאנחנו כמעט סיימנו, אז היא אומרת: אימא, מה אני יכולה לעזור? אז אני אומרת לה: את יודעת מה? נשארו ארונות מטבח – גם אם אתה ממציא את המשימה, אתה צריך כל פעם לאפשר לילד. אני לפעמים מבקשת מהילדים לרחוץ לי את האוטו – יש לי מנוי בחברת מכוניות שעולה חמישים שקלים, ואני אומרת לו: תקשיב לי, זה דחוף לי מאוד למחר בארבע שהרכב שלי יהיה מצוחצח. אתה יכול לעשות את זה? אני גם אתאם את זה עם הילד. זה לא חכמה להפיל על הילד: עכשיו תרחץ את המכונית! אם יש אפשרות שעד יום רביעי או יום חמישי, אתה תתפנה שעתיים לנקות את הרכב. אני גם אדריך אותך אם צריך. באופן הזה, אתה מחזיר אותם, ואתה רואה את הילד איך הוא מתרומם ואיך הוא מתקדם גם עם עצמו. זו אחריות. זה מחזיר קצת.

תודה רבה דורית ותודה רבה הרצל  J

תמלול ראיון עם דורית גבאי ב”משפחה שכזו” מיום 7.5.2018