תיאום ציפיות ומטרות במשפחה

מאת: דורית גבאי, רו”ח

אנחנו אתך רואת החשבון דורית גבאי. את מדברת אתנו על מושג מעולם הניהול שמתאים גם למשפחות: תיאום ציפיות. בואי תספרי לנו קצת.

כן, כמו שבעסק יש את היעדים לשנה, יש את היעדים קצרי מועד שזה החודש הספציפי ושזה השבוע הספציפי – אז אצלנו למשל בעסק או בכלל, בימי חמישי מסכמים את השבוע שחלף ומתכננים את השבוע הבא – לראות מה הספקנו לעשות, מה לא הספקנו, מה התפקשש, מה לא הצליח, או מה חדש נכנס, וצריך לעמוד בו ביעדים אחרים, וכן הלאה. אותו דבר במשפחה. התיאום ציפיות הוא ביחס ליעד הנדון. זאת אומרת, אם יש לילד מבחן בגיאוגרפיה ביום שישי, וביום רביעי אנחנו בבר מצווה במטולה, אז אנחנו צריכים להסתכל על היומן ולראות: אוקיי, הילד כן יספיק, לא יספיק, ולעזור לו. לפעמים אנחנו רוצים לעזור לילד לעמוד בתכניות שלו האישיות – בלימודים – זה מבחינה אחת. אם אנחנו יודעים שהילד נמצא בחוג, לצורך העניין, והילדים בחוץ לארץ, אז מישהו צריך לקחת אותו – מישהו צריך להחליף את ההורים. התכנון הוא ביחס ליעד המוסכם או הרצוי. כל ילד בנקודת זמן שלו או כל שבוע מה שעומד על הפרק.

איך זה יכול לבוא לידי ביטוי במטלות הבית?

בהחלט! אם אין עוזרת, שזה לוקסוס להחזיק עוזרת היום – א’ אין וב’ שהיא תתמיד – 50 – 60 שקל שזה סכומי עתק – אז בהנחה שאין עוזרת ואין מי שעוזר במטלות הבית, יש עשרות משימות יומיות ושבועיות וחודשיות שצריך לטפל בהן. ואם הילדים סבורים שהכול ייפול על כתפי ההורים / האישה / הגבר – מי שיותר זמין – זה משהו שהוא בלתי סביר. הבית ייכנס לכאוס, לבלגן.

זה לא שהוא ייכנס לכאוס. לא רק שזה לא סביר לדרוש את זה מאדם או אחד או מזוג ההורים, דרך אגב. מה שאנשים לא מבינים זה עד כמה אנחנו הופכים את הילדים לחלק – נוטעים בהם את תחושת השייכות ברגע שהם הופכים להיות שותפים פעילים. לכולנו זה נראה כמו מטלות. ילדים נולדים עם הרצון הזה, ואנחנו מסרסים להם אותו אי שם בגיל 3 –

לא צריך, לא צריך, כי אני כאילו אעשה את זה יותר ממך, יותר מהר. אז כאילו אתה מוותר לו, ואתה בעצם מנתק אותו מהקבוצתיות הזאת.

גם בעסק המנהל יכול לעשות את הכול – הוא יכול להיות המזכירה של עצמו, הוא יכול לזרוק את הזבל, הוא יכול לעשות את הטלפונים, הוא יכול לפקסס את הפקסים. בשלב מסוים הוא מביא אנשים שיבואו וייקחו לו את תפקידיו. ההורים צריכים אותו דבר לעשות עם הילדים. אז בסדר, בשבילך לפנות את המדיח לוקח עשר דקות או בשבילך, ולילד זה ייקח אולי יותר והוא ישבור איזה כוס או שתיים במהלך הדרך. החכמה היא להדריך ולהשיג את היעד.

אבל יש לי שאלה: איך ממריצים אותם לעשות את זה? אם הם לא רוצים…

אנחנו לא נותנים תמריצים בשביל שהם יהיו… אנחנו מחנכים אותם מגיל מאוד צעיר…

היה ולא חינכנו, ויש ילד בן 5-6 שלא חונך על פי השיטה, והיום רוצים לשנות את הגישה בבית – אז איך עושים את זה?

זה מאוד קשור למטרות של המשפחה, וגם בעסק אותו דבר – המצב האופטימלי או האידאלי, שזה נקרא בית מסודר, אומרים: אוקיי, נכון שכיף לכם לבוא לחדר מסודר ולבין מסודר והשירותים במקום ותמיד יש נייר טואלט במקום? זה מה שרוצים? אוקיי, אז בואו נראה מי עושה מה. אצלנו יש ממש רשימה – לילדה יש בצבע ורוד את כל המשימות שהיא עושה, לילד בצבע אחר, וכן הלאה וכן הלאה. עכשיו, התגמול או התמריצים, כמו שהיום מקובל לקרוא, זה העידוד, המילה הטובה, זה פרס קטן אם הוא צריך. הוא מכין מערכת כל השבוע ועושה את השיעורים שלו כל השבוע ומצליח לעמוד במשימות שלו כילד, אז…

זה יכול להיות ארוחה שהוא מאוד אוהב או משהו שהוא פינוק כזה.

אני לא בעד תמריצים של פרסים.

אנחנו משחקים עם הילדים, ואנחנו קוראים לזה משחק. אם את רוצה לעודד קריאה, ואת רואה היום את האוצר מילים ואת הדלות וזה שזה כמעט לא קיים אצל הרבה ילדים – אז אנחנו רוצים לעודד את הקריאה, וזה יעד שההורים רוצים להשיג אותו, אז משחקים: בוא תקרא היום שני עמודים. אז נגיד הוא אוהב לגו – אוספים לו כמה כאלה עמודים.

למצוא את הדרך להתחבר. אז תודה רבה לדורית גבאיJ

תמלול ראיון עם דורית גבאי ב”משפחה שכזו” מיום 24.3.2018