עבירה מינהלית ועבירות מס

היסודות וההמלצות

גם לאור פסיקה מחמירה בעליון – בענין ההסתמכות על יועץ

 

מאת: דורית גבאי, רו”ח

הקדמה

המאמר הזה מוקדש כולו לתחום הפלילי בנוגע לחוק מיסוי מקרקעין. הנושא נדון מעט יחסית בבתי המשפט, והנה לכם סקירה יסודית של עיקרי הנושאים שצריכים להיות לנגד עיניכם כיועצים, ואלה המשמשים צינור המידע להדרכת הלקוחות מחד, ולכל אחד באשר הוא הלוקח חלק בפעילות הזו לעצמו או לגוף אשר מנוהל על ידו, מאידך.
על פי ניסיון וידע שלי מתוך העבודה ברשות המסים, לנתונים הללו יש משקל הולך וגובר והיישום שלהם הוא חלק יסודי בעבודת מחלקות החקירות.
מצאתי לנכון לצרף מאמר בנושא ההסתמכות – אותו אני סוקרת בעלון זה, שנכתב על ידי חברי מר אבי גורמן, עו”ד.

בסוף המאמר נמצא מילון מונחים מקצועיים להקלת ההבנה.

1. עבירות פליליות – סעיף 98

סעיף 98 בנוסחו עד ליום 1.7.2003 היה סעיף קשה לאכיפה מצד רשויות המס, מהטעם שרוב העסקאות בנדל”ן לוו על ידי אנשי מקצוע שונים, כדוגמת עורכי דין, רואי חשבון, שמאי מקרקעין וכו’, אשר היו מעין סוכך לצדדים לעסקה כנגד רשויות המס.

סעיף 98 קבע כעבירות על חוק מיסוי מקרקעין את המעשים הבאים:

• אי מסירת דבר שהייתה חובה למוסרו.
• אי מסירת הצהרה על מכירת זכות במקרקעין או עשיית פעולה באיגוד.
• מסירת הצהרה, ידיעה או הודעה שאינה נכונה ביודעין.
• הפרעה לאדם, אשר הוסמך לפי חוק זה לבצע את סמכויותיו או מניעה ממנו לבצע את סמכויותיו כאמור.

במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2003- 2004), התשס”ג – 2003 (להלן ‘התוכנית הכלכלית’) נקבעה תוכנית חירום כלכלית, אשר במסגרתה הוגברו הצעדים לגבייה, אכיפת המס וכן החמרת הענישה על מי שלא משלם מיסים כדין ומי שמסייע לו.

במסגרת התוכנית הכלכלית בוצע תיקון מספר 52, שהוא עקיף לחוק מיסוי מקרקעין, במסגרתו תוקן סעיף 98 לחוק מיסוי מקרקעין. בתיקון הוספת עבירת הסיוע במסגרת סעיף – סעיף 98 (ג1).

ציטוט סעיף 98(ג1):

“מי שסייע לאחר לערוך הצהרה, ידיעה או הודעה לצורך חוק זה, ביודעו שאינן נכונות, או שהתייצב כמיופה כוח של אחר ומסר הצהרה, ידיעה או הודעה כאמור ביודעו שאינן נכונות – דינו כמי שמסר את ההצהרה, הידיעה או ההודעה בניגוד לסעיף קטן (ג)”.

החידוש בסעיף הינו בהוספת עבירת הסיוע, המרחיבה הלכה למעשה את האחריות הפלילית החלה מעתה לא רק על הנישום, אלא גם על יועציו המקצועיים, כעורכי דין, רואי חשבון, שמאי מקרקעין וכיוצא בזה, וכן על מיופה כוחו של הנישום, המסייעים בידיו להגיש את דוחותיו והצהרותיו לרשויות המס.

עבירת הסיוע מרחיבה את האחריות הפלילית גם על פעולת הייצוג של כל אחד, המנהל מטעם הנישום דיון עם מנהל מס שבח באשר לשומותיו של הנישום, ביודעו כי המידע, שהוא מוסר למנהל, הינו כוזב.

שעה שמי שסייע בידי הנישום למסור את המידע, הינו רואה חשבון או עורך דין, קבעו בתי המשפט בחומרה יתרה את אחריותו לסיוע ללקוחותיו לעבור עבירת מס(1).

העונש מכוח הסעיף הוא מאסר שנתיים או קנס לפי סעיף 61(א)(3) לחוק העונשין או קנס, שהוא פי שלושה מסכום המס שלא שולם בגלל אותה עבירה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר.

2. עבירת מרמה במטרה להתחמק ממס – סעיף 98 (ג2)

במסגרת הסעיף הוספו ארבע עבירות נוספות, שעניינן עבירות מרמה, הנעשות במטרה להתחמק ממס.

הסעיף דורש כי ביצוע העבירות ייעשה תוך כוונה להתחמק ממס.

לעניין דרישת הוכחת “הכוונה להתחמק ממס” קבע בית המשפט בפסיקה(2) כי עצם המעשה של הפחתת ההכנסה המוצהרת על ידי הנישום, מסירת ידיעה כוזבת או השמטת פרטים מדו”ח, תוביל למסקנה כי התכוון הנישום להתחמק ממס. הדבר מקים חזקה לפיה התכוון הנישום להתחמק ממס ועליו הנטל להוכיח אחרת.

הסעיף קבע ענישה של מאסר שבע שנים או קנס לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ובנוסף תשלום של פי שניים מסכום המס, שהעלים או התכוון להעלים או שעזר להעלים.

ויודגש כי אותו העונש, המוטל על המבצע העיקרי של העבירה, מוטל על המסייע לביצוע העבירה.

עיקרי העבירות, הקבועות בסעיף, הן:

1. מסירה בהצהרה על פי חוק מיסוי מקרקעין של אמרה או תרשומת כוזבת.
2. מתן תשובה כוזבת בין בעל – פה ובין בכתב על שאלה, שנשאלה או על דרישת מסמכים על פי חוק מיסוי מקרקעין.
3. הכין או קיים, או הרשה להכין או הרשה לקיים, הצהרה כוזבת או חוזה כוזב או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף הצהרה או חוזה או רשומות.
4. השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן.

3. עבירת השמדת מסמכים – סעיף 98(ב1)

הסעיף קובע עבירה נפרדת בגין השמדת מסמכים או הסתרתם, ככל שלמסמכים אלו יש ערך לעניין חישוב השומה.

הסעיף קובע עונש בגין העבירה האמורה של מאסר שנה או קנס לפי סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין.

חשוב!

התיקונים לסעיפים העונשיים במסגרת התוכנית הכלכלית חלים על עבירות, אשר בוצעו מיום כניסתו של חוק התוכנית הכלכלית לתוקף. כלומר מסירת הצהרה כוזבת, אי מסירת מידע ואף השמדת מסמכים.

הבעייתיות נעוצה בשאלה, מה דין תחולתם של הסעיפים באשר להשמדת מסמכים, לדוגמא, אשר נעשתה טרם כניסתם של התיקונים לתוקף, אולם דבר ההשמדה נודע למנהל מס שבח לאחר כניסת התיקונים לתוקף?

מחד גיסא, ניתן לטעון כי כלל יסוד בדין הפלילי הוא, כי אין עונשין אלא אם מזהירים, ובהיעדר מנגנון ענישה לפני תיקון הסעיפים אין להחיל את הענישה בסעיפים המתוקנים על עבירות, אשר נעשו טרם כניסתם לתוקף.

מאידך גיסא, בפסק דין אורית ארביב, קבע בית המשפט תחולה למפרע לתיקונים בדבר אחזקת נשק. בהיקש מפסק הדין יכולה להישמע הטענה כי לביצוע העבירה אין כל השלכות על חוק מיסוי מקרקעין עד לשעה, שבה מבקש האזרח להצהיר על מכירה או רכישה של זכות במקרקעין, ואז מתגלה הצורך ביישום סעיפי העבירה, שאחרת לא יוכל המנהל לנמק את שומתו.

 

4. קנס או כופר שהוטל על הזולת – סעיף 98א

הסעיף אוסר על תשלום קנס או כופר על ידי חבר בני אדם. העיקרון הקבוע בסעיף הינו עיקרון ההרתעה, שלפיו אם סכום הקנס או הכופר יגולגל על כתפי חבר בני האדם, לא יושג האינטרס החינוכי שבהטלתם .

הסעיף קובע עונש של קנס פי שלושה מסכום הקנס או הכופר ששולם.

 

5. עבירות על ידי תאגיד – סעיף 99

סעיף 99 מבצע מעין הרמת מסך לצורך ענישה של נושאי משרה בתאגיד בגין עבירות אשר ביצע התאגיד.

הסעיף מפרט מיהם נושאי המשרה, החבים בגין ביצוע העבירה על ידי התאגיד: חבר הנהלה, פעיל, מנהל, מזכיר, נאמן, בא כוח, חשב ראשי או חשב יחידי של אותו תאגיד.

היחיד הנאשם נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים לשם הסרת חבותו בגין עבירות התאגיד:

• העבירה נעברה שלא בידיעתו.
• הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לשמירתן של הוראות חוק זה.

6. סמכויות לברור החבות במס – סעיף 96 לחוק

בסעיף 96 לחוק הוקנו לרשויות המס סמכויות שונות ורחבות לצורך ברור החבות במס, ללא צורך בקבלת צו מבית משפט.

הסמכויות כוללות:

• דרישת מסמכים רלוונטיים מכל אדם;
• קבלת העתקים מהמסמכים הנ”ל;
• דרישת התייצבות;
• גביית עדויות;
• כניסה למקרקעין נשוא המכירה ועריכת בדיקות ומדידות במקרקעין הנ”ל.

ההוראות כפופות לחיסיון על פי הדין הכללי.

הוראות החוק קדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן שאלת תקפותן אינה עולה. אולם כשתתעורר בעיה פרשנית, מובן שתפורש לאור הוראות חוק היסוד.

במקרה צבי אבן(3) – מתח בית המשפט ביקורת על רשויות המס על יחס של זלזול כלפי האזרח בכך שלא ניסו לקבל מסמכים רלוונטיים ממס רכוש – אותם יכלו להשיג בקלות ישירות ממס רכוש.

בחינה של ההוראות הללו מראה, שאמנם יש בהן סמכויות נרחבות, אולם ההוראות עצמן מוגבלות לצורך קבלת מידע נחוץ לשם ברור החבות במס. כך למשל מוגבלת התפיסה – למסמכים בלבד, וכניסה למקרקעין נשוא המכירה – לצורך מדידה ומכירה בלבד. נראה, כי ההוראות האלה נחוצות לצורך העבודה השוטפת של רשויות המס, ונראה שלו היו רשויות המס נדרשות לפנות לבית המשפט לצורך ברור ועריכת כל שומה, היה הדבר מהווה הכבדה בלתי סבירה עליהן. לפיכך במסגרת איזון האינטרסים, שאותם יתבקש בית המשפט לערוך לשם בדיקה, האם הוראות אלה עומדות במגבלת סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – נראה כי האיזון בחקיקה הינו במידה הראויה.

7. חבות לתשלום המס – סעיף 100

הסעיף קובע כי אדם, אשר הורשע בפלילים, עדיין חייב בתשלום המס האזרחי. כך יוצא שאדם לא יתמחר את תשלום הקנס בגין העבירה או אף את שנות המאסר אל מול החיסכון במס .

הסעיף מחיל הלכה למעשה את ההפרדה בין שתי הסמכויות הקבועות בחוק מיסוי מקרקעין בפרט ובדיני המס בכלל, לפיו יש הפרדה בין ההליך הפלילי להליך האזרחי, ואין האחד יכול להשפיע על האח או להתנות עליו.

8. כופר כסף – סעיף 101

הסעיף מאפשר למנהל מיסוי מקרקעין להטיל על אדם, אשר ביצע את אחת מהעבירות המנויות בחוק מיסוי מקרקעין, כופר כתחליף לאיום בפלילים.

הטלת הכופר ותשלומו הינם הלכה למעשה, הודאה של האדם בביצוע העבירות, יחד עם זאת ברצונו לסיים את ההליך העונשי מחוץ לכותלי בית המשפט ובטרם יוגש כתב אישום.

אם הואשם האדם בפלילים, אין לקבל כופר, כל עוד לא ציווה היועץ המשפטי לממשלה על הפסקת ההליכים.

חשוב!!! (מסגרת כחולה, כמו פעם שעברה)

הסמכות להטלת כופר ניתנה רק למנהל מיסוי מקרקעין, סגן הנציב, ואין לו סמכות להאצילה לממונים האזורים של משרדי מס שבח מכוח הוראותיו של סעיף 111 לחוק מיסוי מקרקעין.
עד פה מסגרת

9. חוק העבירות המנהליות – תשמ”ו – 1985

חוק העבירות המנהליות מתייחס לעבירות, אשר נקבעו מכוח סעיף 1 לחוק זה, על החוקים המנויים בתוספת, על ידי שר המשפטים. על העבירות להיות בדרגה פלילית הנמוכה מפשע, וכאלה אשר ניתן להטיל בגין קנס מינהלי.

מטרת חוק העבירות המנהליות היא בין השאר, הקלה על העומס המוטל על בתי המשפט, ובשעה שאדם אשר הוטל עליו קנס מינהלי, מסרב לשלמו, מתרוקנת מטרת חוק העבירות המנהליות מתוכן(4).
בתוספת לחוק העבירות המנהליות נקבעו עבירות על חוק מיסוי מקרקעין כעבירות כאמור.

אדם, אשר הוטל עליו קנס מינהלי קצוב, והודיע כי בכוונתו להישפט, יוגש נגדו כתב אישום, אלא אם כן ראה התובע, שאין לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו.

10. סעיפים מרכזיים בחוק

סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות קובע, כי קביעת עבירה כעבירה מנהלית – אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה העבירה.

כלומר ברגע שמשלם אדם את הקנס המנהלי, קנה למעשה הגנה מפני הגשת כתב אישום, שכן הגשה כאמור של כתב אישום תהא ענישה כפולה על עבירה, שכבר שילם את העונש בגינה.
נציבות מס הכנסה הוציאה בעקבות סעיף 15 שורה של הוראות ביצוע, אשר באו להגדיר אימתי יש להעדיף הגשת כתב אישום על פני הטלת קנס מינהלי(5).
בין השאר נקבע כי יש לפעול להגשת כתב אישום נגד סרבן מס מועד, עבירה של מייצג בתוקף תפקידו כמייצג, במקרה שיש צורך בעונש מרתיע.
סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות קובע, כי אם הורשע אדם, אין בית המשפט מוסמך להפחית את הקנס מהקנס המנהלי הקצוב, אם הקנס הוא העונש היחיד שהוטל על המורשע.

חריג: ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות, המצדיקות הפחתתו.

סעיף 19 לחוק העבירות המנהליות קובע, כי חייב אשר הוטל עליו קנס מינהלי והוא אינו משלמו, רשאי התובע לפנות לבית המשפט בבקשה להמיר את הקנס במאסר.

להפעלת הסעיף ישנם שני תנאים מצטברים:

• על החייב הוטל קנס מינהלי כדין.
• חלפו שישה חודשים מיום הטלת הקנס, והקנס טרם שולם(6).

סעיף 23 לחוק העבירות המנהליות קובע, כי אם שילם אדם קנס מינהלי שהוטל עליו, כופרה העבירה, אולם אין בכך כדי לפוטרו מחובותיו על פי כל חיקוק – כדוגמת תשלום המס בגין ביצוע עסקה במקרקעין.

11. תקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי חיקוקי מיסים) – תשמ”ז – 1987

הקנס המנהלי מהווה חלופה להגשת כתב אישום על עבירות, שהוגדרו בחוק העבירות המנהליות כעבירות.

על מנת להטיל קנס מינהלי על המפקח לוודא כי נעברה עבירה לכאורה, וכן כי קיימות ראיות בעת הטלת הקנס, כך שאם יבקש הנישום להישפט, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום בהסתמך על אותן הראיות(7).

סימן ב’ לחלק ראשון לתוספת לתקנות האמורות קבע, מהו גובה הקנס בשל עבירה על סעיף 98(א) לחוק מיסוי מקרקעין כדלקמן:

• אדם החייב במס שבח, מס מכירה או מס רכישה, ובלא סיבה מספקת לא מסר במועד הצהרה כאמור בסעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין, גובה הקנס יהיה 5% מהמס המגיע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד, שנקבע למסירת ההודעה ועד יום מסירתה או יום הטלת הקנס – לפי המוקדם.
• אדם שפטור מתשלום מס, ובלא סיבה מספקת לא מסר הצהרה במועד הקבוע בסעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין, גובה הקנס הינו שני פרומיל משווי הזכות שנמכרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום המכירה עד יום מסירת ההצהרה או יום הטלת הקנס, לפי המוקדם.

על החשיבות בהסתמכות על חוות דעת מקצועית כהגנה במשפט הפלילי דן מאמרו של עו”ד אבי גורמן:

הסתמכות על חוות-דעת מקצועית כהגנה במשפט פלילי – פסיקה מחמירה בעליון!

אבי גורמן, עו”ד

מה הדין כאשר נישום הסתמך על עצה של איש מקצוע – האם הסתמכות שכזו תהווה הגנה בפני אישום פלילי עתידי? – בשאלה חשובה זו נעסוק בשורות שלהלן.

לאחרונה, בתאריך 10.10.07, ניתן פסק דין חשוב למדי בבית המשפט העליון, פסק דין בע”פ 845/02 בעניינה של חברת תנובה ואחרים (להלן: “פסק דין תנובה“).

בפסק דין תנובה נדונה טענתם של חברת תנובה ושל אחרים, לפיה אין להרשיעם בפלילים מאחר ובפעילותם הסתמכו על חוות-דעת משפטית של עו”ד, ומחוות-הדעת עלה כי פעילותם אינה בבחינת עבירה פלילית. בנסיבות המקרה.
בית המשפט דחה טענה זו, תוך שבית המשפט מצהיר כי יש מקום לאמץ קריטריונים מחמירים יותר מאלה שיושמו בשעתו על-ידי בית המשפט העליון בפסק דין פרומדיקו.

פסק דין תנובה עוסק באישום פלילי מתחום ההגבלים העסקיים. בהתאם לכך ומטבעה של האכסניה בה מתפרסם מאמר זה, אנו נקצר מאוד בכל הקשור לדיני ההגבלים העסקיים ונרחיב בחלק החשוב לנו שהיה עיקרו של פסק הדין – הסתמכות על חוות-דעת של עו”ד כהגנה בפני אישום פלילי.

העובדות ופסק הדין:

חברת תנובה התקשרה בהסכם עם מאיר עזרא, בו נקבע המחיר המינימאלי בו ישווקו עופות. תנובה ומאיר עזרא היו שותפים בחברה שהקימו לצורך מיזם משותף.
עורכי הדין עימם התייעצו הצדדים סברו כי ההסכם בין הצדדים אינו בבחינת “הסדר כובל” המהווה עבירה פלילית בחוק ההגבלים העסקיים, וזאת מאחר וההסדר נעשה בין צדדים למיזם משותף. חוות-הדעת לא ניתנה בכתב, והיא ניתנה על-ידי עורכי הדין הרגילים של הצדדים ולא על-ידי מומחים מובהקים בתחום ההגבלים העסקיים.

תנובה טענה כי ההסתמכות על חוות-דעת מקצועית מהווה הגנה מפני אישום פלילי, שכן מאחר ועורכי הדין אמרו שאין מדובר בעבירה, הרי שמנהליה של תנובה הסתמכו על חוות-דעת זו, ופעילותם הייתה על-כן נטולת מחשבה פלילית. בטענתה התבססה תנובה על סעיף 34יט לחוק העונשין, אשר כותרתו “אי ידיעת הדין” והקובע כי:

לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר”. (ההדגשה אינה במקור)

סעיף 34יט לחוק העונשים קובע כלל וחריג לו. הכלל: אי ידיעת הדין אינה פוטרת מעונש. החריג: כאשר הטעות של הנאשם הייתה “בלתי נמנעת באורח סביר“.
לטענת תנובה, מאחר והיא פעלה בהסתמך על ייעוץ משפטי שקיבלה לפיו פעילותה אינה מהווה עבירה על דיני ההגבלים העסקיים, אזי חלה עליה הגנת החריג שבסעיף 34יט שכן טעותה נבעה מהייעוץ שקיבלה ולכן הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.

בית המשפט דחה את טענותיה של תנובה. בית המשפט היה מוכן להאמין לתנובה כי לאור חוות-הדעת שקיבלה היא אכן האמינה כי פעילותה מותרת על-פי חוק, אולם בית המשפט קבע כי לא ניתן לומר על טעות זו כי “הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר”. בית המשפט קבע כי ההסתמכות על חוות-הדעת הייתה תוך עצימת עיניים, וכי על תנובה ומנהליה היה לבצע בחינה מדוקדקת יותר ולא להסתמך על חוות-הדעת של עורכי הדין. בית המשפט ציין כי מאחר ופעילות כלכלית מתבצעת כדבר שבשגרה תוך ליווי משפטי צמוד, אין די בליווי משפטי זה כדי להוות הגנה בפני אישום פלילי.

בית המשפט קבע מספר קריטריונים ביחס להסתמכות על חוות-דעת משפטית כהגנה בפני אישום פלילי. לאור חשיבות הדברים נפרטם להלן:

הקריטריונים בהם צריכה לעמוד חוות-דעת אשר תשמש כהגנה בפני אישום פלילי:

א. יש להוכיח כי הוצגו בפני עורך-הדין מכלול העובדות הרלבנטיות. הסתרת חלק מהעובדות מעורך הדין עלולה להביא לקביעה כי לא היה מקום להסתמך על חוות הדעת.

ב. יש לפנות לעורך-דין המתמחה בתחום הספציפי לגביו מתבקשת חוות הדעת. לאור חשיבות הדברים נביא את הדברים בלשונו של בית המשפט:
“למותר לציין כי נוכח ההיקף והמגוון של הנורמות החלות בענפי המשפט השונים יקשה, למצער ברובם המכריע של המקרים, על עורך דין להיות בעל בקיאות גבוהה בכל אותם ענפים. על כן אדם המעוניין באמת ובתמים להימנע מהפרת האיסורים הפליליים החלים בתחום מסוים, כגון בעבירות כלכליות, בעבירות מס, הגבלים עסקיים וניירות ערך, ומעוניין לקבל חוות דעת משפטית עליה יוכל להסתמך לשם כך, נדרש לפנות לעורך דין שהוא, ככל שידיעתו מגעת, בעל מומחיות באותו תחום.”

ג. חוות-הדעת עליה מסתמכים ראוי כי תהיה חוות-דעת בכתב ולא בעל-פה. הטעם לכך שחוות הדעת נדרשת להיות בכתב נובע משניים: ראשית, כך ניתן יהיה בדיעבד ללמוד לאיזה ענין בדיוק התייחסה חוות הדעת; שנית, כתיבת חוות-הדעת תדרוש מעורך לתת את הדעת על הדברים שהוא כותב ולבחון היטב את הסוגיה שלפניו.

ד. כאשר ניתן לקבל חוות-דעת של רשות מוסמכת, כגון של רשות המיסים, יש לבקש מעורך הדין כי יפנה לרשות על-מנת לקבל את חוות-דעת הרשות, ואין זה ראוי במקרה שכזה, לצורך הגנה מפני אישום פלילי, להסתמך על חוות הדעת של עורך הדין בלבד.

בית המשפט הדגיש כי רשימת התנאים אינה רשימה סגורה, והיא עשויה להשתנות בין מקרה למקרה. זאת ועוד, בכל מקרה ההסתמכות על חוות-דעת כהגנה מפני אישום פלילי תהא כפופה לשני מבחנים כלליים: מבחן סובייקטיבי הבוחן האם מקבל חוות-הדעת אכן הסתמך עליה וטעה כתוצאה מכך טעות כנה בהבנת הדין הפלילי; מבחן אובייקטיבי הבוחן את מידת הסבירות של הטעות והאם לא ניתן היה להימנע ממנה באורח סביר.

פסק הדין בענין תנובה מחמיר עם נישומים בכך שהוא מציב דרישות בפני טענת הסתמכות על חוות דעת משפטית כהגנה בפני אישום פלילי. מאידך, הצבת קריטריונים ברורים לפיהם יש לפנות לאיש מקצוע המתמחה בתחום הספציפי, לבקש ממנו חוות-דעת בכתב ואף לפנות לרשות המיסים לקבלת חוות-דעתה בעת הצורך – מקלה על הנישומים בכך שהיא מבהירה להם כיצד עליהם לנהוג. יפעל נישום בהתאם לקריטריונים אלו, יוכל לדעת כי תעמוד לימינו ההגנה שבסעיף 34יט לחוק העונשין.

עד כאן המאמר של מר גורמן.

דעת המחברת

על קצה המזלג בענין חוק העונשין, התשל”ז – 1977

הקודקס הפלילי העות’מאני, הוא הראשון שהגדיר את המשפט הפלילי בישראל. הוא הושפע מתערובת של חוק מוסלמי וקודקס צרפתי.
ב- 1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות’מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי – 1936, המבוססת על המשפט הפלילי האנגלי.

עם הקמת מדינת ישראל נקבעה המשכיות לחוק שהיה קיים ערב הקמת המדינה בסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. מאז הקמת המדינה נעשו בחוק הפלילי תיקונים לא מעטים, ורובם נעשו – לא בחלק הכללי – אלא בחלק הספציפי של פקודת החוק הפלילי. בחלק הכללי הוחלף פרק הענישה, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו חדשים.

בשנת 1977 ערכה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי מחדש, וביצעה קודיפיקציה לדיני העונשין, ושילבה בה את כל התיקונים, ויצרה את חוק העונשין, התשל”ז – 1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של החקיקה שקדמה לו.
בשנת 1994 נכנס לתוקף תיקון 39 לחוק העונשין, שהוא התיקון המרכזי לחוק, אשר החליף את כל החלק הכללי לחוק העונשין (סעיפים 1-34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים).
בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מספר 90 לחוק.

 

מילון מונחים מקצועיים

עבירה – הפרה של כללים שנקבעו בחקיקה. אדם מבצע עבירה רק אם עשה אותה במחשבה פלילית אלא אם נקבע בהגדרת העבירה שהיא עבירת רשלנות או אחריות קפידה.

הרמת מסך – אחד הכלים המשפטיים בכדי להטיל אחריות משפטית ישירה של העומדים מאחורי “המסך” של האישיות המשפטית שהוקמה. זהו חריג לכלל הקובע כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעליה.
פרומיל – אחד לאלף, אלפית האחוז.
דרגה פלילית הנמוכה מפשע – עבירות של עוון וחטא.
סוגי העבירות לפי חוק העונשין:
פשע – עבירה שעונשה חמור משלוש שנות מאסר.
עוון – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.
חטא – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.

 

הערות שוליים:

(1) ת”פ 529/99 מדינת ישראל נ’ יאיר קלי; וכן חוזר מ”ה 9/01
(2) רע”פ 3883/06 חברת בשיר ר.מ לבניה ואח’ נ’ מדינת ישראל
רע”פ 9008/01.מדינת ישראל נ’ א.מ תורג’מן בע”מ (בפירוק(
(3) ע”א 73/87 צבי אבן נ’ מנהל מס שבח, פד”י מ”ג(1) 859
(4) ראה סעיף 19 לחוק העבירות המנהליות וכן ה”ב 2/90
(5) ה”ב 14/92; תוספת מספר 1 להוראת ביצוע 14/92 מיום 29.7.1992
(6) ראה הערה 2 לעיל
(7) ראה ה”ב 13/95