מאת: דורית גבאי, רו”ח

בית המשפט קבע:

“נטל ההוכחה על שיתוף בנכס עסקי הוא בעל עוצמה רבה יותר לעומת הנטל במקרה של נכס

משפחתי. במקרה של נכס שנרכש עוד לפני הנישואים, יש להוכיח הסכמה לשיתוף מצד הבעל.”

רקע לסוגייה(1)

“איזון משאבים” לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, קובע הנחה משפטית שרכוש שנרכש בעת הנישואין של זוג נשוי (שהתחתן לאחר 1.1.74 ושלא ערך הסכם ממון), יחולק בחלקים שווים בין בני הזוג עם פקיעת נישואיהם, כאילו בני הזוג ערכו הסכם ממון. היות ובני הזוג נישאו לפני 1.4.1973, “חוק יחסי ממון” אינו חל עליהם, אלא כללי “חזקת השיתוף”. הלכת “חזקת השיתוף” (להבדיל מחוק יחסי ממון) דורשת הוכחה כי אכן נוצר שיתוף בנכס המסוים בין בני הזוג. היתרון לעסוק בהלכת שיתוף הוא כאשר הגבר הוא זה שרשם את הזכויות על שמו בעודו נשוי לגברת. יום נישואיהם קדם ליום 1.4.1973 ופטירת בת הזוג היתה לאחר 31.3.1981 .

בכל מקרה כזה – חובה על היורשים לפעול לקבלת תצהיר של הגברת לחיי שיתוף טובים – ככל            שהיו.

המקרה הנסקר להלן הינו ערר של אריה קירשנבוים(2)  אשר טען להלכת שיתוף. כתוצאה מטענה זו – ואם תתקבל טענתו- יהנה משיעורי מס מירביים (12-24%) ויקבע יום ושווי הרכישה ליום הרכישה המקורי על ידי ההורים ולא ליום פטירת האב, מועד שקדם ל 31.3.1981.

העובדות

1.      בשנת 1948 רכש אביו של העורר, אדמה חקלאית שנרשמה רק על שמו. הורי העורר נישאו    בשנת 1955, (הנכס נרכש חמש שנים לפני שהאם עלתה ארצה).

2.      ביום 11.12.1975 נפטרהאב ואשתו, אם העורר הסתלקה מהירושה, כך שהבן העורר הפך ליורש יחידי של אביו.

3.      בחודש ינואר 1976 הצהירה אם העורר בדו”ח המפרט את נכסי המקרקעין השייכים לעזבון לצורך קביעת העזבון, כי המקרקעין בשלמותם שייכים לבעלה המנוח, ומכאן, שהנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין במלואו על שם הבן העורר.

4.      ביום 23.6.2004 מכר הבן את זכויותיו בנכס ונשאלה השאלה, אם מכוח הלכת השיתוף ניתן להחיל את תאריך הרכישה של יום 29.8.1948  לגבי מחצית הנכס.

5.      בין הצדדים הושגה הסכמה דיונית על פיה “הגב’ פניה קירשנבוים חיה עם בעלה חיי משפחה משותפים כל ימי נישואיהם במשך 20 שנה“.

גדר המחלוקת

האם יש להחיל על יום הרכישה של מחצית הנכס הנמכר את הלכת השיתוף ובכך להעמיד את יום הרכישה על יום 29.8.1948 הוא יום הרכישה של הנכס על-ידי המנוח, ובכך למסות את מחצית מהשבח לפי שיעור היסטורי של 12%.

הדיון המשפטי

6.      על נכסי המשפחה חלה חזקת השיתוף, לפיה, מתכוונים בני הזוג ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת המתגלית מן הנסיבות. הכרה בחזקת השיתוף מתקיימת כאשר יש מאמץ משותף של שני בני הזוג וכן אורח חיים תקין תקופה ארוכה.

7.      אי העלאת הטענה בדבר חזקת השיתוף על-ידי אם העורר במועד פטירת הבעל המנוח אינה מונעת ממנה להעלותה היום.

8.      לטענת העורר, המנהל נתפס לטעות של אם העורר לפני כ-40 שנה, כאשר בשל חוסר ידע ובהתאם להמלצת עו”ד – לא עמדה במועד הוצאת צו הירושה על זכויותיה. בנוסף, ויתורה של אם העורר על חלק כלשהו מעזבון בעלה, באופן שבו נותרה היא, לכאורה, חסרת רכוש, מלמד על כך כי לא הייתה כל משמעות מצידה, לעמידה על זכויותיה, שכן, ממילא, ראתה את כל נכסיה ככאלה אשר מוקנים ו/או יוקנו לבנה היחיד, בשל אי קיומה של הפרדה רכושית ביניהם, כאשר העורר דואג לכל צרכיה.

9.      בנוסף, טען העורר כי במשך עשרות שנים מאז נפטר בעלה של אם העורר, לא בוצעה פעולה כלשהי במקרקעין, אשר עמדו כאבן שאין לה הופכין – ללא שיצרו הכנסות ו/או דרשו הוצאות כלשהם. בשל כך – לא נדרשה אם העורר לעמוד על זכויותיה. בהזדמנות הראשונה שנדרשה היא לעשות כן – אכן הועלתה טענה זו.

10. היות העורר רשום פורמלית כבעלים יחיד במקרקעין אינן שוללות תביעתו בעת המימוש לקביעת מועד רכישה נוסף מכח חזקת השיתוף בין אביו המנוח לאמו.

11. המשיב העלה את טענותיו כי הנכס נשוא הערר נרכש על-ידי המנוח לבדו שבע שנים לפני נישואיו וחמש שנים בטרם עלתה האם לארץ, וכי אין מדובר בדירת מגורים של בני הזוג, אלא בקרקע חקלאית, מחוץ ועובר לנישואין. התנהגות הצדדים כלפי הנכס מעלה כי החזקה הבלעדית היתה תמיד של האב המנוח, לא רק ברישום אלא אף במהות.

12. על העורר מוטל נטל הראיה לסתור את הרישום על שם המנוח בלבד ולכן אין מקום להצהיר כי חל שיתוף בין בני הזוג לגבי נכס זה. חזקת השיתוף בין בני זוג אינה חלה על נכסים אשר הגיעו לידי אחד מהם בדרך של ירושה או מתנה, לרבות במהלך חיי הנישואין, שהרי אלה אינם נכסים שנרכשו במאמץ משותף של בני הזוג.לשם הוכחת שיתוף בנכס מסוג זה יש להצביע על קיומה של ראיה ספציפית, המעלה כוונת שיתוף בנכס המסוים.

13. אם העורר “ישנה על זכויותיה” במשך 28 שנים. גם כאשר הסתלקה מהירושה מיד לאחר מות האב, לא טענה מעולם כי שרר שיתוף נכסים בנכס נשוא הבקשה. אפילו בהצהרה למס עזבון, חתמה האם על הצהרה לפיה כל המקרקעין בנכס נשוא הבקשה, היו מאז ומעולם בבעלות המנוח. בכך יש גילוי דעת שאין לה זכויות בנכס.

14. מקרה דנן, לא ברור מכח מה מועלית חזקת השיתוף: אין חולק כי העורר – הבן, הוא המוכר היחיד. הזכות להעלאת טענת השיתוף מוקנית לבן הזוג בלבד ורק לאחר מותו ניתן לראות את הזכות כמועברת ליורשיו. במקרה זה האם עודה בחיים ולכן הזכות לטעון להלכת השיתוף מוקנית לה בלבד ואולם האם אינה טוענת כי יש לראותה כבעלים של מחצית הזכויות. האם אינה טוענת כי היא מוכרת את הזכויות יחד עם בנה. כל שעשתה האם, הוא להתייצב למתן עדות לטובת הבן שהוא המעלה את חזקת השיתוף.

15. מדובר בטענות סותרות: או שהאם נתנה לבנה מתנה או שהאם היא בעלת הזכויות המוחזקות עבורה בנאמנות על ידי בנה. מדובר בטענות עובדתיות סותרות, שאין להן אחיזה במציאות, שלא הובאו עליהן ראיות ועל כן יש לדחותן מכל וכל.

16. המשיב סבור כי בהתנהגותה ובמעשיה ויתרה האם על זכותה לטעון לחזקת השיתוף.

פסק דין

על פי הלכת וינפלד(3), היה על העורר להצטייד בסעד של פסק דין הצהרתי המעיד על זכויות האם מכוח הלכת השיתוף, ובהעדר פסק דין כזה – יש מקום לדחיית הערר.

הדיווח למס עזבון והוצאת צו הירושה היו הזדמנויות סבירות להעלאת טענה בדבר הלכת השיתוף, אך זה לא נעשה ונראה שלאם לא היה עניין להעלות טענה זו בשביל עצמה והיא נגררה להעיד על הסוגייה רק על ידי לחציו של הבן.

נטל ההוכחה על שיתוף בנכס עסקי הוא בעל עוצמה רבה יותר לעומת הנטל במקרה של נכס משפחתי. במקרה של נכס שנרכש עוד לפני הנישואים, יש להוכיח הסכמה לשיתוף מצד הבעל.

הוחלט: הערעור נדחה ביום 21.10.2007

מילון מונחים

העורר– יעקב אריה קירשנבוים

המשיב– מנהל מס שבח ת”א 2

הלכת “חזקת השיתוף”- הלכה פסוקה הקובעת שהרכוש שצוברים בני זוג המנהלים משק בית משותף שייך לשניהם בחלקים שווים, אך  יש דרישת הוכחה כי אכן נוצר שיתוף בנכס המסוים בין בני הזוג (להבדיל מחוק יחסי ממון).

הערות שוליים:

(1)   מתוך הספר “כלכלת נדל”ן בישראל – מקיפאון לצמיחה”, מאת דורית גבאי

(2)   ו”ע 1179/05, יעקב אריה קירשנבוים נ’ מנהל מס שבח ת”א 2. מיסים כא/6 (דצמבר 2007) ה -41, עמ’ 315-321. בוועדת ערר מס שבח מקרקעין בתל-אביב-יפו

(3)   ע”א 177/87 וינפלד נ’ מנהל מס שבח מקרקעין, פס”ד מד(4), עמוד 604