מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

הסוגיה אשר עלתה במקרה רוזנטל (1) הייתה סוגיית התרת דמי פינוי של דייר מוגן כהוצאה מן השבח לפי סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין (2).

עובדות

ביום 16.6.1975 רכשו העוררים את זכות הדיירות המוגנת בנכס, אשר נוהל בו בית מרקחת. במסגרת הרכישה האמורה, נרכש בין היתר גם המוניטין של בית המרקחת. סכום התמורה הכוללת עמד על 160,000 לירות, והעוררים המשיכו להפעיל בעצמם את הנכס כבית מרקחת. ביום 6.4.1999 מכרו העוררים את זכותם בנכס.

גדר המחלוקת

בחישוב מס השבח, דרשו העוררים בניכוי את דמי הפינוי ששולמו לדייר המוגן. דרישתם זו נדחתה על ידי מנהל מס שבח, שטען כי ההוצאות הופחתו במס הכנסה מכל כללי מס הכנסה (ניכויים מסוימים לבעלי בתים מושכרים בשכירות מוגנת).

פסק הדין

בית המשפט החליט – אין עוררין כי כללי מס הכנסה הותקנו על ידי מחוקק המשנה רק בשנת 1977, אולם הוצאה זו הייתה מותרת בניכוי גם קודם לכן מכוח סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (3) בידי מי שהנכס שימש אותו בייצור הכנסתו.

כללי מס הכנסה משנת 1977 באו רק כדי לקבוע את אופן הזיכוי או הניכוי בגין התשלום עבור רכישת דיירות מוגנת.

סעיף 39 לחוק מיסוי המקרקעין אינו מתיר בניכוי הוצאות, שנדרשו בפועל מכוח פקודת מס הכנסה, או שרק ניתן היה לנכותן, ולא נוכו בפועל.

חלק מהסכום ששולם שימש לרכישת מוניטין, ולכן סכום זה בוודאי שאינו מותר בניכוי.

הערר נדחה.

דעת המחברת:
במקרים בהם המוכר ירש או קיבל במתנה את הזכות הנמכרת כשנה לפני מכירתה, נניח בשנת 2000, והוא מבקש לנכות את דמי הפינוי, ומועד תשלום דמי הפינוי הינו 16.6.1975, הרי שפסיקת הועדה אינה נכונה לגביו. כללי מס הכנסה חלים לגבי דמי פינוי משנת המס 1976 ואילך. הטענה שהם ניתנו בניכוי לפי סעיף 17 לפקודה קודם לכן נכונה לגבי מי שהיה זכאי לנכותם לפי סעיף זה. הואיל והמוכר לא היה זכאי לנכותם, הרי שיש להתיר לו אותם בניכוי מהשבח. מה גם שהכללים הוטמעו במשך מספר שנים לאחר חקיקתם, ורבים מהעסקים שפינו דיירים לא תבעו הפינויים בניכוי. לפיכך, נראה כי הוכחת הזכאות לניכוי הינה הבדיקה המרכזית לגבי דמי הפינוי ומועד תשלומם.

הערות שוליים:

(1)            ו”ע 1029/00 רוזנטל נ’ מנהל מס שבח באר שבע
(2)            חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג–1963
(3)            פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א–1961

ב.א.