מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא
בפני ועדת הערר, עזבון המנוח מוחמד חדר עבדאללה ואחרים נגד מנהל מיסוי מקרקעין נצרת(1), הונחה בקשה לדחות על הסף את תביעת העוררים לגבי בקשה למתן ארכה להגשת השגה. הבקשה לארכה הוגשה לאחר שחלפו 23 שנים מיום שהוצאה השומה, אך ועדת הערר קבעה כי חלוף הזמן אינו מצדיק דחיית הבקשה על הסף, וחובת המנהל לנמק באופן בהיר וברור את החלטתו לדחות את הבקשה לארכה.

העובדות

1. העוררים ערכו עסקת מכר של זכויות במקרקעין בשנת 1965, אולם דיווחו על כך רק בשנת 1992. מנהל מיסוי מקרקעין לא קיבל את ההצהרה כי מועד העסקה הוא 1965, וקבע שומות מס ליום 25.8.1992.
2. העוררים טענו כי השומה שערך המנהל אינה משקפת את פרטי העסקה, שכן התאריך שנקבע לעסקה אינו אמתי. וביום 11.9.2015 הגישו בקשת ארכה להגשת השגה, וכן השגה.
3. ביום 11.12.2015 החליט המנהל לדחות את הבקשה ואת ההשגה. על כך הוגשו הערר, ובקשה לסילוק הערר על הסף אשר הגיש מנהל מיסוי מקרקעין.

4. בית המשפט מתמקד בשאלה המשפטית:
   האם יש להורות על דחייה על הסף של הערר?

5. תשובת המנהל לבקשת ההארכה והבקשה לסילוק הערר, הוגשו באיחור וללא נימוק מניח את הדעת, ומטעם זה כשלעצמו, דין הבקשה להידחות על הסף.
6. ביום 19.10.1993 הוגשה השגה, ועשרה ימים לאחר מכן, המנהל דחה אותה.
   מכך ניתן ללמוד כי המנהל לא נתן לצדדים לעסקה, הזדמנות להמציא מסמכים המעידים על המועד האמתי של העסקה.

7. באשר למועד עסקת המכירה, הקונה בנה על המקרקעין בית, וכעבור עשור קיבל היתר לבניית תוספת. להשגה ולבקשה להארכת המועד צורף אישור של המועצה המקומית, לפיו המקרקעין נמכרו בשנת 1965.
8. בהחלטת המנהל לדחות את הבקשה להארכת המועד מיום 11.12.2015, הוא לא התייחס לטענות ולא ציין נימוקים לגופו של עניין. יש באמור בכדי ללמד שהמנהל לא בחן לגופו של עניין את הנסיבות שעמדו מאחורי האיחור בהגשה.
9. ניתן להורות על הארכת מועד, מכוח סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין. במסגרת בקשת הארכה, פורטו כמה וכמה נסיבות הקשורות לגורמים חיצוניים שלעוררים לא הייתה שליטה עליהם. הטעות בשומה נפלה בתום לב מצד הנישום ולא באשמתו, ומדובר במקרה הקלסי להארכת מועד. לטענת העוררים, יש להעדיף גביית מס אמת, על פני העיקרון של סופיות השומה.

10. ההצהרה בנוגע לעסקת המכר הוגשה בשנת 1992, בצירוף ייפוי כח משנה זו. לא צורפו לה מסמכים התומכים בטענה לפיה מדובר בעסקה משנת 1965. משלא הוכח תאריך המכר, נקבעו השומות בהתאם לתאריך ייפוי הכח. המוכר הגיש השגה, והמנהל דרש ממנו להמציא ערובה להבטחת הסכום השנוי במחלוקת, ולאחר שלא עמד בדרישה, הפכה השומה לסופית. הצדדים לא הגישו ערר במועדים הקבועים בחוק. לצדדים ניתנה הזדמנות ראויה להביא ראיות באשר למועד העסקה, אולם הם נמנעו מלעשות כן וזנחו את טענותיהם בנדון.
11. בבקשת הארכת המועד להגשת ההשגה, לא פורטו נימוקים המצדיקים את הארכה.
12. אין בטענות העוררים באשר לנסיבות בגינן התבקשה הארכת המועד, בכדי להצדיק הארכת מועד להגשת השגה על שומה שהוצאה לפני למעלה מ- 23 שנים – פער זמן שהנו מעבר לכל קנה מידה סביר.
13. טענות הערר התיישנו לפני שנים רבות. יש לדחות את הערר על הסף, מחמת התיישנות, מחמת חלוף המועדים הקבועים בחוק להגשת ערר, מחמת השתק ומחמת עקרון סופיות הדיון.

14.  ועדת הערר קבעה כי הערר עוסק בהחלטת המנהל לדחות את בקשת ההארכה מיום 11.12.2015. לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין, מי שרואה את עצמו מקופח מהחלטת המנהל, רשאי לערור עליה תוך 30 יום. הערר הוגש בחודש ינואר 2016, כלומר: במסגרת הזמנים אשר נקבעו בחוק.
15. ניתן להגיש השגה על שומה, תוך 30 ימים מיום שנמסרה. סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין מסמיך את המנהל להאריך כל מועד שנקבע בחוק, אם נתבקש לעשות כן וראה סיבה מספקת לכך.
16. עקרון סופיות השומה הנו עיקרון מהותי, אולם אין בחלוף הזמן בלבד בכדי ללמד כי דין בקשת הארכה להידחות, ויש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו. בעניין זה, חלפו המועדים הקבועים בחוק לפני זמן רב מאוד, אך עדיין נדרש המנהל לבחון את המקרה ולנמק החלטתו באופן בהיר ומנומק. חובת ההנמקה המוטלת על הרשות, היא חובה מהותית.
17. החלטת המנהל לדחיית הבקשה היא לקונית, אין בה התייחסות לסמכותו להאריך את המועדים הקבועים בחוק, ואין בה התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה ולטענות המפורטות בבקשת הארכה. בנסיבות אלו, לא ברור האם המנהל שקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים טרם דחה את בקשת הארכה. לפיכך, הוועדה מורה על השבת בקשת העוררים לארכה למנהל, לשם קבלת החלטתו המנומקת בנדון.

1. ו”ע 2893-01-16 עזבון המנוח מוחמד חדר עבדאללה ואח’ נ’ מנהל מיסוי מקרקעין נצרת

המאמר נכתב ביום 25.5.2017, אנגליה

#442