מאת: דורית גבאי, רו”ח

בית המשפט המחוזי בירושלים דוחה את טענות המערער וקובע כי הכנסות העמותה הינן הכנסות המערער באופן אישי ולפיכך חייבות במס מלא.

העובדות

המערער (1) הינו מומחה לקבלה מעשית ונומרולוגיה. בשנת 1990 הקים המערער עמותה על מנת לתת שירותים דומים באמצעותה ולטענתו – הוא עובד בשירותה כשכיר. מפסק הדין עולה כי המערער הינו יושב ראש העמותה ומיופה כוחה, לרבות לעניין חשבונות הבנק שלה.

המערער ואשתו הינם היחידים שקיבלו משכורת מהעמותה.

פקיד השומה החליט להוציא שתי שומות על פי מיטב השפיטה: הן למערער והן לעמותה לשנות המס המדוברות.

גדר המחלוקת

פסק הדין

בית המשפט החליט כי יש לבדוק את הפעילות השוטפת של המערער, קביעת השומה חייבת להיות לפי קנה מידה אובייקטיבי סביר. בדיקת הפעילות השוטפת של המערער:

מבדיקת חשבונות העמותה עולה כי המערער הפקיד סכומים ניכרים מהכנסות העמותה לחשבונו הפרטי. לטענתו ההפקדות הללו נעשו בשוגג ובתום לב, אך במהלך עדותו הובהר כי הוא עצמו הפקיד את הכספים הללו לא פעם אחת ומשלל הראיות עולה הקביעה כי המערער ערבב בין כספיו שלו לבין כספי העמותה. חשבון בנק אחד של העמותה כלל לא דווח ולא נרשם בספרי העמותה –  בנוסף לא הוצאו קבלות על כל ההכנסות שקיבלה העמותה ועוד ליקויים אשר הביאו לכך שפקיד השומה פסח את ספרי החשבונות של העמותה בכללותם.

פקיד השומה קובע כי הכנסות מהעמותה אשר הקים המערער הם בעצם הכנסותיו האישיות של המערער ולכן הינן חייבות במס מלא ואינן פטורות ממס כמו הכנסות עמותה אשר עיקר פעילותה למטרות ציבוריות. המערער לא הפקיד בין כספי העמותה לכספיו שלו, ואף גרם להסתרת הכנסות שבהן עשה שימוש שלא למטרות העמותה.

פקיד השומה מציין כי פג תוקף האישור שניתן לעמותה בהתבסס על סעיף 46 לפקודה, לאחר ששר האוצר החליט על ביטול מעמדה של העמותה כמוסד ציבורי. בנוסף, לפי החלטת מנהל מע”מ שונה סיווג העמותה לעניין חוק מע”מ ממלכ”ר לעוסק מורשה, באופן רטרואקטיבי החל מיום הקמת העמותה בשנת 1990.

לטענת המערער כי הוא העניק סיוע לאנשים באמצעות העמותה אך לא הציג בפני פקיד השומה כל מסמך אשר מעיד על הסיוע.

המערער מעלה טענת אפליה- לטענתו פקיד השומה מפלה אותו לרעה לעומת עמדת מס הכנסה לגבי תרומות או מתנות אשר מקבלים רבנים אשר פטורים ממס לכאורה.

בית המשפט המחוזי בירושלים קובע כי דרכו של פקיד השומה הייתה סבירה, בפעילותו על פי הנתונים שהצטברו בידיו עד להוצאת השומה. הוחלט כי יש לדחות את טענות המערער וכי יש לחייב את המערער להגיש את ראיותיו בפני פקיד השומה במהלך דיוני השומות ולפחות במהלך הדיון המשפטי. טענת האפליה נידחת- אין כל דמיון בין מתן שירותים לבין תרומות אמיתיות הפטורות ממס לפי סעיף 46 לפקודה.

נפסק כי הכנסות העמותה הינן בעצם הכנסות המערער באופן אישי ולכן הינן חייבות במס מלא, על מנת לאזן את זכויות הנישום בית המשפט מגיע למסקנה כי השומה שהוצאה למערער הינה מופרזת על סמך הנתונים שהוצגו ולכן מפחית הוא את השומות באופן ניכר. פסק הדין ניתן: ביום 30.6.2009

דעת המחברת

המצגים אשר מובאים בפני פקיד השומה, נכללים בסדרת טפסים אשר נועדו לסייע לו בעריכת שומה לפי מיטב שיקול הדעת.

מצגים אשר יש בהם לערער את אמינותם, תוך הכללת הכנסות אישיות במסווה של הכנסות עמותה, יש בכך הטעיה מכוונת ולטעמי הדיון היה צריך להגיע לדיון פלילי מעבר לניתוח המקצועי.

הניסיון שלי מלמד שכאשר אדם מחליט לפעול במסגרת “עמותה” הוא פועל למען קדום מטרה חברתית ציבורית של קהל רחב של אנשים הנהנים מפעילותה וכל תכליתה של העמותה הוא קדום עניני הציבור.

במקרה הזה, התכלית הנגלית לעין היא קדום עניניו של הבעלים – זה המערער ופעילותו זו כפי שעולה בתיאור העובדות וההתנהלות מעיבה על רבים אחרים, הפועלים

באמת לקדום מטרות ציבוריות, אשר בשל התנהלות מעין זו, נכנסים לסדרת בדיקות וחקירות מעמיקות שפקיד השומה עורך על מנת לגבש עמדתו ביחס לסיוג ההכנסות.

אני מברכת על עבודת פקיד השומה ועל פסק הדין.