1. העוררים הנם בעלי מניות בחברה, שהייתה במועדים הרלוונטיים בעלים של מקרקעין.
2. בשנת 2009 החליטה החברה על פירוק מרצון. ההחלטה על הפירוק מרצון התקבלה ביום 22.12.2009.
3. רשם החברות אישר את הבקשה של החברה לפירוק מרצון ואת מינוי המפרק ביום 15.8.2010.
4. העוררים הגישו הצהרה למשיב, כנדרש על פי סעיף 73(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, ביום 13.12.2010.
5. המשיב לא קיבל את הצהרת העוררים, והוציא להם שומה לפי מיטב השפיטה, לפי סעיף 78(ב) לחוק.
6. המשיב קבע את יום העסקה ליום ההחלטה על פירוק מרצון – 22.12.2009.
7. בין המשיב לעוררים התגלעו מחלוקות לעניין מועד העסקה ושווי הרכישה של הזכויות שהועברו להם במסגרת הפירוק, ובסופו של דבר, הושגה בין הצדדים הסכמה ונחתם הסכם פשרה, בו נקבע, בין השאר, כי הוא בא “לסיים את כל המחלוקות בתיק”, וכי “הסכם זה אינו מבטל ריבית, הצמדה או קנס, אלא אם כן נאמר אחרת”.
8. המשיב הטיל על העוררים קנס בגין אי הצהרה במועד, העוררים הגישו בקשות לביטול הקנס, ומשאלו נדחו – הוגש הערר.

9. אין מחלוקת בדבר מועד העסקה ובדבר הפרת חובת העוררים להגשת ההצהרה במועד כקבוע בסעיף 73 לחוק.
10. דין הערר להידחות, ואין מקום להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב שלא להפחית או לבטל את הקנס. העוררים לא הצביעו על נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו של המשיב, וטעותם של העוררים לחשוב כי מועד העסקה הרלוונטי הנו רק מועד אישור רשם החברות, איננה מספיקה. טעות בעל דין בהבנת החוק אינה יכולה לשמש צידוק לאי הגשת הצהרה במועד.
11. כמו כן, לאור הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, אין מקום לאפשר לעוררים להעלות טענות בעניין, מקום בו נאמר מפורשות כי “הסכם זה אינו מבטל ריבית, הצמדה או קנס, אלא אם כן נאמר אחרת”.
12. במאמר מוסגר, צוין כי תיקונו של סעיף 94א במסגרת תיקון 70, אינו רלוונטי. תכלית התיקון הייתה להרחיב את מעגל החייבים בקנס בגין איחור בהגשת ההצהרה, כך שגם מי שנפטר מתשלום המס ייכלל, ומאידך, להקטין את שיעורי הקנס.

#505