עסקאות עם גופים ציבוריים ורשויות מקומיות

פסק דין דין איגוד המוסכים(1)

מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

מקרה זה עסק בסוגיה שעניינה, בין השאר, סעיף 9 (א2) (ב)(3) לפקודת מס ההכנסה, אשר קובע לעניין הכרה בהוצאות באיגוד מקצועי, כי – הוצאות הינן :”הוצאות המותרות לניכוי, למעט פחת, וכן הוצאות לרכישת נכס בר פחת, המשמש למטרות הארגון או ליצירת נכס כאמור“.

עובדות

איגוד המוסכים בישראל בנה בניין, שישמש לצורך משרדי האיגוד. האיגוד ביקש להתיר לו את ההוצאות, שהוציא לצורך בניית הבניין, כניכוי.

גדר המחלוקת

עמדת רשויות המס הייתה, כי השימוש, שעשה המחוקק בפועל “משמש” בלשון הווה, מחייב את הפרשנות, שעל פיה, השימוש בנכס הינו ככזה, רק מאותו רגע, שבו החל למלא ייעודו לצורכי הארגון ולהגשמת מטרותיו, היינו לאחר תום בנייתו. לעומת זאת, האיגוד טען, כי נכס נחשב כמשמש למטרות האיגוד, לכל המאוחר החל מן המועד, שבו התחילה בנייתו, שהלא עצם הקמת המבנה על המקרקעין מהווה שימוש בקרקע לצורך הארגון ולהגשמת מטרותיו.

פסק הדין

בית המשפט, מפיה של השופטת ברכה אופיר-תום, סבור ש”מתחם הפרשנות הלשונית בעניין זה רחב דיו כדי קליטת שתי הגישות, המנוגדות לפירוש של המונח העומד לדיון“.
כאשר בחנה השופטת את “הסימטריה העומדת בלב ליבה של שיטת המס במקומותינו”, כהגדרתה, ואת פרשנותם של בתי המשפט לסעיף 61 (ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ”ג – 1963. השופטת מגיעה למסקנה, לאור פסק דין אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית(2) ולאור פסק דין שערי צדק הנ”ל, כי טענתו של איגוד המוסכים – בצדק יסודה, וקובעת כי “נראה כי העמידה על הפרשנות הלשונית הנגזרת מן המונח “משמש”, כפי שעולה ממשמעותו המיידית, ממיקומו בסעיף ומהשוואתו למונחים זהים במטריה חקיקתית דומה (In pari Mateia) – מובילים כולם יחדיו למסקנה, כי פרשנות זו מאפשרת בעינינו, התרת ההוצאות נשוא הדיון כבר לעת הבנייה”. בחינת הפרשנות התכליתית, ברוח הוראותיו של הנשיא ברק בבג”צ זנדברג(3) מביאה את השופטת למסקנה דומה גם מהיבט זה.

האם הרמזור, המאיר את הדרך אל הפטור, אכן יאיר בתדירות רבה יותר לאור פסיקתה של כב’ השופטת אופיר-תום?

חשוב

חוק מיסוי מקרקעין הינו מקרה פרטי של מס רווחי הון, אשר מסיבות היסטוריות חוקק בנפרד, והוצא במפורש מן החלק, שדן ברווחי הון בפקודת מס הכנסה. ברם קיימת זיקת גומלין בין שני חיקוקים אלה. לדעת פרופ’ הדרי, חוק מס שבח כמעט אינו בעל זכות קיום עצמאית, אלא הוא מוחל מכוח הגדרת “נכס” בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה(4). נוכח עובדה זו, כמו גם הגישה המסתמנת לפרשנות דיני המס בארץ, שלפיה בתי המשפט מאמצים את משמעותם של מושגי יסוד מתחום הדין הכללי ומיישמים אותם בדיני המיסים (כמובן, בתנאי שדרך זו תואמת את הוראות חוק המס הנדון)- המגמה היא ליצור הרמוניה חקיקתית בין הדין הכללי לדיני המס.
כפועל יוצא מכך, גם פרשנות דיני המס בכלל ופרשנותם של דיני מס השבח בפרט, תיעשה על פי דרך הפרשנות של הדין הכללי. לפיכך דיני מס שבח יפורשו לפי תכלית החקיקה, כדבריו של הנשיא שמגר בעניין יובל גד(5): “חוקי מס מתפרשים על פי מטרת החקיקה, היינו, מבין כל הפרשנויות החלופיות האפשריות נבחרת זו, המגשימה את מטרת החוק“.

לאור האמור לעיל נראה, כי כדי ליצור סימטריה חקיקתית בין דיני המס עלינו “לייבא” את פרשנותה של השופטת אופיר-תום בפרשת איגוד המוסכים הנ”ל ולהחילה על פרשנותו של המושג “שימוש במישרין”,האמור בסעיף 61 (ב) לחוק מיסוי מקרקעין. אשר על כן ועל אף הפסיקה הוותיקה בענייננו, מן הראוי יהא לנסות ולהרחיב את תחולת ה”שימוש במישרין” אף מעבר לפרשנות המסורתית ברוח החלטתה של ועדת הערר בעניין שערי צדק הנ”ל.

הערות שוליים:

(1) איגוד המוסכים בישראל נ’ פקיד השומה ת”א 3, מיסים יז3/ (יוני 2000) ה9
(2) אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית נ’ מנהל מס שבח, מיסים ז5/, עמ’ ה122
(3) בג”צ 4562/92 זנדברג נ’ רשות השידור,

(4) הדרי, עמ’ 53
(5) ע”א 702/84 יובל גד בע”מ נ’ מנהל מס שבח, פד”י מ’ (4) 802,812

בחלק הבא של המאמר- מוסדות ציבור, ירוכזו נתוני המפתח בסוגיות הבאות:

• פסק דין מוזיאון ארצות המקרא
• מכירה על ידי מוסד ציבורי של דירת מגורים