פסק-דין גל כפיר ואח’ נגד מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (1)

עובדות

1. ביום 30.12.2001 דיווח מינהל מקרקעי ישראל למשיב על כריתת חוזה פיתוח עם העוררים לפיו העמיד המינהל לרשות העוררים חלק מחלקה בישוב חוסן, לשם פיתוחו ובניית מבנים  בהתאם לתכניות שאושרו על ידי המינהל, להלן : המגרש”.אם ימלאו העוררים את התחייבויותיהם לפי חוזה הפיתוח נכרת עמם חוזה חכירה לתקופה של 49 שנים לגבי המגרש.
2. ביום 30.9.2002 מילאו העוררים אחר דרישות המשיב מיום 12.3.2002 והמציאו לו את החוזים שנחתמו עמם בלא שהצהירו על רכישת הזכויות במגרש. בהעדר הצהרה הוציא המשיב שומה לפי מיטב השפיטה על רכישת דירת מגורים שנייה.
3. העוררים ראו עצמם מקופחים בשומת המשיב מיום 30.9.2002 והגישו ביום 22.12.2002  השגה על השומה על פי סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין. בהחלטתו בהשגה מיום 28.7.2003  קבל המשיב את טענתם החלופית של העוררים בהשגה וחייבם במס רכישה לפי מדרגות מס הרכישה המופחת של הדירה יחידה.
4. העוררים אשר ראו עצמם מקופחים בהחלטת המשיב בהשגה, רשאים היו לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין, תוך שלושים יום, מיום שנמסרה להם ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר, ובן השאר, לערור על כל החלטה של המשיב בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה. העוררים לא הגישו ערר על החלטת המשיב בהשגה.
5. ביום 22.10.2003 ביקשו העוררים ביטולו של קנס איחור הגשת הצהרה במועד ונענו בחיוב.

גדר המחלוקת

במכתב למשיב מיום 7.11.2006, כעבור למעלה משלוש שנים ממתן ההחלטה בהשגה מבקשים העוררים לבטל את השומה ולהחזיר להם את מס הרכישה ששילמו וזאת בעקבות פס”ד קבוץ מפלסים(2) “אשר קבע כי עסקה בין הקבוץ לבין הקבלן להקמת שכונת מגורים קהילתית, מכוח החלטת מנהל מקרקעי ישראל אין בה משום מכירת זכות במקרקעין…”.

המשיב דחה בקשה זו במכתבו מיום 22.12.2006 בהתייחסו להחלטה בהשגה “לפיה התקבלה טענתם החליפית” של העוררים שנטענה בכתב ההשגה.

טענות הצדדים

6. העוררים הגישו את הערר, על תשובת המשיב בטענה שהחברה יד מלניום בע”מ שעמה התקשרו לבניית ביתם על המגרש שהוקצה להם לא “יכלה למכר ולא מכרה לעוררים שום זכות במקרקעין” אלא רק בנתה את ביתם על המגרש הנ”ל.

7.המשיב הגיש בקשה למחיקת הערר על הסף בטענה שהשומה שהוצאה בהשגה היא סופית ואין בחוק הנ”ל הוראה המאפשרת למשיב לתקן שומה סופית אלא על פי סעיף 85 לחוק הנ”ל, או לבקש את בטולה על ידי בטול העסקה.

8. בישיבה מיום 19.4.2007 הסכימו העוררים לעכב את הדיון בערר, על מנת שיפנו למשיב בבקשה לתקון השומה על פי סעיף 85 לחוק. ביום 22.4.2007 הגישו העוררים, כמי ששילמו את המס, את הבקשה לבטול השומה מהטעם שפירטו במכתבם מיום 7.11.2006.

9. ביום 2.12.2007 דחה המשיב את הבקשה לפתיחת השומה מהטעם שאינה עומדת בתנאים    הקבועים בסעיף 85 לחוק הנ”ל, בתצהיר מטעם המשיב נטען כי עקרונית שנוי בפסיקה אינו מהווה עילה לפתיחת שומה על פי סעיף 85 לחוק הנ”ל מה גם שפס”ד מפלסים אינו מהווה “עובדה חדשה” כאשר אינו מתייחס לרוכשי הדירות אלא נסב בעסקה שנקשרה בין הקבוץ לבין החברה הקבלנית שאינה בגדר “מכירת זכות במקרקעין“.

דיון

10. וועדות הערר החליטו במספר עררים כי הלכה משפטית מאוחרת ליום העסקה וליום השומה בסופית אינה יוצרת לנישום עילה לפתיחת שומה על פי סעיף 85 לחוק הנ”ל. בפסיקה  של בית משפט עליון נקבעה הלכה חדשה ” … אינו פועל למפרע ואינו יוצר זכות לקבל בחזרה מיסים ששולמו על פי מה שהיה מקובל כמצב משפטי לפני מתן פסק הדין…”(3).

11. ההחלטה בהשגה, שקבלה את הצעתם החלופית של העוררים היא בגדר שומה סופית שסיימה את ההליך השומתי. לא ניתן לתקנה בדרך של משלח בקשה, שבה נקטו העוררים שלוש שנים לאחר מתן ההחלטה בהשגה והגשת ערר על תגובת המשיב לא כתבו ולא בדרך סעיף 85 לחוק הנ”ל בנסיבות המקרה שבפנינו . ההחלטה בהשגה מושתת למעשה על הסכם פשרה שהושג על סמך הנחה בדבר מצב משפטי קיים ואינו ניתן לבטול רק מחמת פסיקה מאוחרת המשנה לטענת העוררים הנחה זו, מה גם שלא הובהר אם אכן הלכת מפלסים משליכה על ההחלטה בהשגה.

12. הלכה שיפוטית המשנה דין מהותי חלה רק מכאן ואילך ולא על עסקות שכבר הושלמו לפני כן. וזאת להבדיל מסוגיה שבדיני ראיות “שלגביה אין ספק שעקרונית יכול שינוי של הלכה קודמת לחול גם בתוקף למפרע, על אירועים שקדמו להליכים שבהם שונתה ההלכה” (4).

הוחלט:

הערר נידחה על הסף ביום 20 במרץ, 2008, בהעדר הצדדים. כמו כן חוייבו העוררים  לשלם למשיב את הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

הערות שוליים:

(1)  ו”ע 8008/07 גל כפיר ואח’ נ’ מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, בוועדת ערר מס שבח מקרקעין בחיפה.

(2)  בע”א 4071/02 קיבוץ מפלסים נ’ מנהל מס שבח מקרקעין

(3)  עמ”ש (ח’) 153/90 ארצאפל מסים ו/2 ה-194 ע’ 195. ראה גם רכוז פסיקה: פרופ’ הדרי מיסוי מקרקעין כרך ג’ מהדורה 2 ס’ 15.68 ע’ 224.

(4)   ד.נ. 25/80 קטאשווילי נ’ מדינת ישראל פס”ד ל”ה(2) ע’ 457 בע’ 465.

#239