מאת: דורית גבאי, רו”ח

1. ביום 3.7.2012 הגישה המבקשת למשיב את הדו”ח לשנת המס 2011.
   ביום 28.7.2012 נשלחה למבקשת הודעה ממוחשבת מאת המשיב, לפיו תוקצר על ידו דו”ח המס של המבקשת, כשומה עצמית (00), ובהתאם לחישוב המס, מגיע למבקשת יתרת מס להחזר על סך 25,671,579 ₪ (להלן: “הסכום להחזר”).
2. משחלף המועד להחזר, וסכום ההחזר לא הושב לידי המבקשת, פנתה האחרונה באמצעות בעלי מקצוע מטעמה, מספר רב של פעמים על מנת לברר מדוע טרם הושב סכום ההחזר.
3. ביום 11.12.2012 הוחזר למבקשת על ידי המשיב סכום של 13,461,386 ₪, המהווה כמחצית מהסכום שעל המשיב להחזיר למבקשת.
   ביחס למחצית השנייה, הודיע המשיב באופן מפורש למייצגי המבקשת כי אין בכוונתו להשיב סכום זה.
4. השומה הוצאה על ידי המשיב רק ביום 31.12.2012, ורק לאחר הגשת התובענה.
5. המבקשת הגישה ביום 29.1.2013 השגה על השומה הזו.
6. נוכח הסירוב להחזיר את מלוא הסכום, הוגשה תובענה זו על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה התבקש בית המשפט לתן צו הצהרתי לפיו המבקשת זכאית לקבל לידיה מידית את מלוא הסכום להחזר העומד לזכותה אצל המשיב

7. האם רשאי המשיב לעכב אצלו מחצית מהחזר המס, המגיע למבקשת, מעבר למועדים המופיעים בחלופות שבסעיף 159א(ב) לפקודה?
8. האם פרק הזמן הנקוב בסעיף 159א(ב) לפקודה ניתן להארכה על ידי המשיב?
9. האם ניתן להחיל את התנאים המופיעים בסעיף 160א(א) ולעכב למבקשת את מחצית מההחזר המס?
10. האם נפגעה זכות הקניין של המבקשת כזכות יסוד כנישומה?
11. האם צריך היה המשיב לפעול בהתאם לסעיף 194 לפקודה ולפנות לבית המשפט בבקשת עיקול על הכספים הקיימים אצלו?

12. המשיב מעכב החזר מס שלא כדין ובניגוד להוראות סעיף 159א(ב) לפקודה, ודוחה ללא אסמכתא חוקית את החזר המס וזאת בניגוד לדין. המשיב חייב להחזיר את המס ששולם ביתר בתוך 90 ימים מיום הגשת הדו”ח או ביום 31 ביולי בשנת המס שלאחר שנת המס שלגביה הוגש הדו”ח. למרות ששני המועדים הללו חלפו, לא החזיר המשיב את מלוא המס ששולם ביתר.
13. המשיב הפר את חובת תום הלב המוגברת החלה עליו מעצם היותו חלק מהשירות הציבורי בכך שפעל בניגוד לפקודה.

14. לא מוטלת עליו חובה לבצע את ההחזר, וזאת מאחר שאם יתברר בעקבות ההליך השומתי כי על המבקשת לשלם את המס שיושב לה כעת, לא ניתן יהיה לגבותו ממנה. חשש זה של המשיב נסמך על מצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת ושל הקבוצה אשר היא מהווה חלק מרכזי בה.
15. הסיכוי שהמבקשת תהיה חייבת בתשלום המס אשר את השבתו היא מבקשת עתה, הנו גדול ביותר, היות וההפסד הנדרש במסגרת הדו”ח שהוגש על ידה אותו היא מבקשת לקזז כנגד רווח הון שנוצר לה, נראה מופרך ועל מנת ליצור באופן מלאכותי זכאות להחזר המס על פי הדו”ח.

16. בהקשר של השאלה הראשונה, אין מחלוקת בין הצדדים שהדו”ח לשנת 2011 הוגש על ידי המבקשת למשיב ביום 3.7.2012.
    בהתאם לחלופה הראשונה המופיעה על פי סעיף 159א(ב) לפקודה, היה על המשיב להשיב למבקשת את ההחזר 90 ימים מיום הגשת הדוח.בהתאם לחלופה השנייה היה על המשיב להחזיר את המס ששולם ביתר לא יאוחר מיום 31.7.2012. בכל אופן, חלפו שתי החלופיות וחלפו מניין הימים להחזרת המס וטרם החזיר המשיב למבקשת את המס שנגבה ביתר.

17. בהקשר של השאלה השנייה, תפקידו של סעיף 159א(ב) לפקודה הנו לתחום את משך הזמן העומד לרשות המשיב להחלטתו. תכליתה של קביעת פרק זמן בו צריכה הרשות המנהלית לקבל החלטה, היא, בין היתר, צמצום חוסר הוודאות המשפטית בה שרוי אדם כאשר טרם ניתנה בעניינו החלטה.לא ניתן להגשים את תכליתה של מגבלת הזמן שקצב המחוקק לפקיד השומה מבלי שזו תהיה ידועה גם לנישום עצמו. האפשרות לעכב את ביצוע ההחזר מעבר לתקופה הקבועה בסעיף מרוקנת את סעיף 159א(ב) מתוכן.

    כפי שדורשים מהנישום לעמוד במועדים, כך גם יש לדרוש מהמשיב לעמוד במועדים. כשמדובר במשיב שהנו רשות מנהלית, חלה עליו זהירות מוגברת כלפי הנישום ויש לדרוש ממנו התנהלות קפדנית יותר.

18. בהקשר של השאלה השלישית, סעיף נוסף המאפשר למשיב במקרים חריגים לעכב מחצית מהחזר המס הוא סעיף 160א(א), שכותרתו הנה “החזרת מס יתר בעקבות שומה”, הסעיף מאפשר לעכב עד מחצית מההחזר, רק במקרים בהם ההחלטה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה יצאה על ידו לפני שחלפו 90 הימים מיום השגת הדו”ח.במקרה דנן, 90 הימים מיום הגשת הדו”ח חלפו ביום 1.10.2012 והמשיב לא הוציא למבקשת עד מועד זה שומה לפי מיטב השפיטה, אלא רק ביום 13.12.2012, משכך, המשיב אינו יכול להשתמש בסעיף זה ולעכב מחצית מההחזר למבקשת.

19. בהקשר של השאלה הרביעית, זכות הקניין כזכות יסוד של הנישום צריכה להיבחן היטב על ידי המשיב ועליו לבחור באמצעים שיש בהם לפגוע במידה פחותה בזכות האמורה וזאת עד להכרעה בשאלה אם אכן קיימת חובת תשלום מס.

20. בהקשר של השאלה החמישית, בענייננו שלא כפי שהוצג בפסק דין ברקת (3) שם פנה המשיב לבית המשפט בבקשה להטלת עיקול על כספי החזר המס הנמצאים אצלו, עשה המשיב דין לעצמו ולא פעל בפניה לבית המשפט על מנת לבקש עיקול על כספי הנישום שנמצאים אצלו.כחלק מהליך הפנייה לבית המשפט בבקשה להטלת העיקול, נדרשים המבקשים להוכיח כי קיים חשש סביר, שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, וכי קיימת להם, בראיות מהימנות לכאורה, עילת תביעה.
    המסקנות העולות מהעובדה שהמשיב בחר שלא לפעול במסגרת סעיף 194 לפקודה הנן:
    אין למשיב חשש אמיתי שהמבקשת תתחמק מתשלום המס אם תחויב בו בסופו של יום.
    הפעלת סעיף 194 לפקודה מחייבת את המשיב להרים את הנטל ולהראות את חוסר יכולתה העתידי של המבקשת לשלם מס במידה ותחויב בתשלום בסופו של יום.
    נראה כי בית המשפט בחר ללכת על פי העיקרון המנחה שבו מתקיימת חזקה לטובת הנישום לאמיתות תוכנו של הדו”ח וזאת מאחר שהוא מנהל פנקסי חשבונות שלא נפסלו.
    נציין כי הנחה זו למרות שניתנת לסתירה, מטילה חובת אמון, הגינות ותום לב על הנישום, וכי בתקופת הביניים דו”ח כזה מהווה בסיס להחזר “המס ביתר“.