מאת: דורית גבאי, רו”ח

עובדות

ביום 20.8.2007 שתי האחיות אילנה וזואי לבית גוטצייט (1) קיבלו מאימן (להלן: “אסתר כהן“) זכויות במקרקעין בהעברה ללא תמורה.

הזכויות במקרקעין נרכשו על ידי אסתר ביום 21.6.1987.

הזכויות חולקו בין האחיות כך שאילנה קיבלה 52% מהזכויות וזואי קיבלה 48% מהזכויות.

לאחר מכן, ביום 2.12.2007 מכרו האחיות חלק מזכויותיהן במקרקעין.

אילנה מכרה 34%, כשזואי מכרה 20% מזכויותיה.

האחיות טוענות כי לפי עקרון רציפות המס, יש להכיר בהן כנכנסות לנעליה של אימן לעניין פריסת השבח ולהכיר בתקופה שבה הייתה הבעלות בידי אסתר כחלק מתקופת הפריסה. זה אומר שיש להתעלם ממועד קבלת המתנה לצורך שנות הפריסה.

גדר המחלוקת

האם לעניין פריסת השבח לפי סעיף 48א(ה) לחוק (2), האחיות נכנסות לנעליה של האם ובמקרה הזה נפרוס את השבח משנת 2004 עד שנת 2007, ארבע שנות מס המסתיימות בשנת המכירה – 2007, או כעמדת המנהל, כי יש לראות את תקופת הפריסה כתקופת הבעלות בנכס על ידי האחיות כלומר מיום העברת המקרקעין במתנה בפועל מהאם לבנות, קרי 6.2007, ועד יום המכירה על ידי האחיות? משמעות הדבר היא, שלפי גישת המנהל לא מגיעה כל תקופת הפריסה, והשבח ייוחס לשנת המכירה בלבד – 2007.

במילים אחרות, מנהל מיסוי מקרקעין טוען כנגד כי הפריסה אינה אפשרית מאחר ותקופת הבעלות בנכס מתחילה ביום שבו הועברה הבעלות בנכס.

פסק הדין

בית המשפט קובע כי לאור העובדה שבמתנה, מקבל המתנה “נכנס בנעליו של נותן המתנה”, הן לעניין שווי הרכישה והן לעניין יום הרכישה, משמעות הדבר הינה כי תשלום מס השבח בידי מקבל המתנה יתייחס גם לתקופת צמיחת השבח על ידי נותן המתנה וגם לצמיחת השבח על ידי מקבל המתנה. לפיכך, אומר בית המשפט, שניתן לפרש את המושג “שנת המס שבה הגיע הזכות במקרקעין לידי המוכר” שבסעיף 48א(ה) לחוק בשני אופנים. שנת המס של המוכר לצורך חישוב מס שבח או שנת המס שבה הגיעו הזכות בידי המוכר מבחינה פורמאלית. על פי קביעת בית המשפט, יש לבחור בפרשנות שמגשימה את מטרתה של חקיקת המס, ותכלית החקיקה בעניין פריסת השבח הינה לבזר התעשרות על פני תקופת צבירתה. ומאחר ומקבל המתנה מתחייב במס שבח גם בגין תקופת השבח של נותן המתנה, יש להעדיף פירוש זה ולאפשר פריסה.

עמדת המחברת:
פסק הדין שגוי ואינו נכון. זוהי פרשנות שאינה עומדת עם מטרת החוק, נהפוך הוא, הפרשנות הזו של ועדת הערר פוגעת ומערערת את יסודות החוק, שכן, אין ספק מי הוא המוכר. אין שום בלבול בקשר לנושא הזה. המוכר הוא כל אחת מהבנות שמכרה חלק במקרקעין. הפריסה של השבח הינה הטבה אישית הניתנת למוכר על מנת לסייע לו בניצול הטבות מס המגיעות לו אישית, לא מכוח שום ירושה או מתנה. ועדת הערר שגתה בזה ש”הלבישה” את המונח “להיכנס בנעלי המעביר” תחת העיקרון של רציפות המס, הבא להבטיח כי מס השבח ישולם על פני כל תקופות השבח, לבין הטבה שנועדה להעניק לבעל הזכות, בהתקיים תנאים של תקופת הבעלות, את החישוב של השבח כאילו נבע למוכר עצמו בארבע שנים. אם המחוקק סבר כי הפריסה מגיעה גם לתקופת הבעלות של המוריש או במקרה הזה של נותן המתנה, היה נקבע בהגדרת תקופת הפריסה – לא תעלה על ארבע שנים המסתיימות ביום המכירה, והמתחילות ביום הרכישה, או ארבע שנים שקדמו לשנת המכירה – המאוחר מבניהם. ואז “יום הרכישה” הוא היום שנקבע במקרה הזה, ליום שרכשה אסתר את המקרקעין ולכן היה מגיע לבנות תקופת פריסה של ארבע שנים. שימוש זה במנגנון ההטבה להפחתת מס מטעה ויוצר פרצה בחוק לפיה כאשר אם תעביר לעשרת ילדיה קרקע, הם ימכרו אותה ויקבלו כל אחד תקופת פריסה של ארבע שנים. זה ממש לא מטרת החוק. זוהי פרשנות עקומה. צפוי ערעור לעליון והעליון, לי זה מובן, יהפוך את פסק הדין הזה. אנא מכם, קוראים נכבדים, שלא תעשו טעות ותמליצו ללקוחותיכם להעביר בלא תמורה מקרקעין לעשרה ילדים, ולמכור אותם על ידם בפריסה לארבע שנים!

הערות שוליים:

1. ו”ע 1290/09 גוטצייט ואח’ נגד מיסוי מקרקעין ת”א
2. חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ“ג–1963

נכתב ביום 26.3.2012 – עודכן ביום 29.8.2012.

© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

ב.א.