פסק הדין יפורסם מכוח עקרון הפומביות, והגבלת הפרסום שמורה למקרים חריגים של פגיעה חמורה בפרטיות

מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק דין של בית המשפט העליון, ורדה יהל ואחרים נגד פקיד שומה תל אביב 4 (1), נקבע כי ניהול הליך מס בדלתיים סגורות נועד לשרת את האינטרס הציבורי לגביית מס אמת, ולא לשם הגנה על פרטיותו של הנישום. במקרה זה, המידע שנחשף, איננו סוד מסחרי, ואף אינו פוגע “פגיעה חמורה” בפרטיות. ועל כן, על אף תחושתם הכנה של בני המשפחה שפרטיותם נפגעה, יפורסם פסק הדין מבלי שיושמטו שמותיהם.

העובדות

1. כנגד ורדה יהל ושני בניה התנהל הליך מס בדלתיים סגורות בפני בית המשפט המחוזי (2), במסגרתו מסרו בני המשפחה פרטים על אודות חייהם, השקעותיהם הפיננסיות, נכסיהם, הכנסותיהם ואופי פעילותם.
2. טרם סיום ההליך, פנו בני המשפחה לבית המשפט, בבקשה כי יושמטו מפסק הדין שמותיהם ופרטים המזהים אותם. בקשה זו נדחתה ברובה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלהלן.

גדר המחלוקת

בית המשפט מתמקד בשתי שאלות משפטיות:

3. האם יש להורות על איסור פרסום חלקי, בשל כך שההליך בבית המשפט המחוזי התנהל בדלתיים סגורות?
4. האם יש להורות על איסור פרסום, בשל פגיעה בפרטיותם של בני המשפחה?

המבקשים טוענים

5. פרסום הפרטים אינו עולה בקנה אחד עם כך שההליך התקיים בדלתיים סגורות. שילובם של סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה וסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, מוביל למסקנה כי יש להורות על איסור פרסום של הליך אשר התקיים בדלתיים סגורות.
6. פרסום הפרטים עלול להוביל לפגיעה חריפה בפרטיות בני המשפחה ובביטחונם.
7. המבקשים מדגישים, כי ברצונם לאסור פרסום של פרטים מסוימים בלבד בפסק הדין, ולא את כולו, ומציעים מספר דרכים לעשות כן.

מנגד, טענות המשיב

8. פקיד השומה סומך את ידו על החלטת בית המשפט המחוזי.
9. העובדה שההליך בבית המשפט התקיים בדלתיים סגורות, אינה מצדיקה כשלעצמה להטיל מגבלות על פרסום פסק הדין. סגירת הדלתיים נועדה לאפשר לנישומים לחשוף סודות מסחריים ללא חשש בהליך המס; במקרה זה, לא נחשפו סודות מסחריים, ועל כן, אין כל מניעה לפרסם את פסק הדין במלואו.
10. לא הוצג טעם מבורר וטוב להשמטת שמות בני המשפחה מפסק הדין בשל פגיעה בפרטיות. המקרה המדובר הוא מקרה שגרתי ורגיל, והיענות לבקשה עלולה ליצור סטנדרט “אנונימיות” חדש, שיחול גם על הליכים רבים אחרים.

ההכרעה

11. ראשית, מבהיר בית המשפט, כי הבקשה המדוברת עוסקת בפומביות הדיון, ולא כפי שהתייחסו אליה הצדדים, בחיסיון. על כן, יינתן משקל מועט להוראות החוק ולפסיקה העוסקות בסודיות ובחסיונות בדיני המס. לעומת זאת, יינתן משקל רב לתשתית הנורמטיבית העוסקת בפומביות הדיון ובהצדקות להגבלתה.
12. בהקשר לשאלה הראשונה, בעניין ליפסון (3), נקבע כי העובדה שהליך המס מתנהל בדלתיים סגורות מכוח סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה, אינה מחייבת מסקנה כי אין לפרסם את פסק הדין מכוח סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט. סגירת הדלתיים נועדה לשרת את האינטרס הציבורי לגביית מס אמת, ולא לשם הגנה על פרטיותו של הנישום. סגירת הדלתיים נקבעת מראש, טרם חשיפת פרטי המידע על ידי הנישום, כדי לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, מבלי לחשוש מגילוי סודות מסחריים. לאחר שההליך מסתיים, כל פרטי המידע פרושים בפני בית המשפט, ובאפשרותו לשקול את טיבם ואופיים, ואת הנזק העלול להיגרם מפרסומם (4). על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולבחון האם “התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה”, כך שהפרסום יעמוד בסתירה למטרת סגירת הדלתיים. הכלל הוא שיש לפרסם את פסק הדין במלואו, בעוד שהטלת מגבלות על הפרסום שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נמצא כי אכן קיימת סתירה כאמור. האפשרות המצומצמת להגביל את פרסום פסק הדין למקרים חריגים בלבד, מגשימה את עקרון פומביות הדיון, שהוא עיקרון חוקתי הנזכר בחוק יסוד: השפיטה. גילוי שמותיהם של הצדדים המתדיינים, נכלל בעקרון פומביות הדיון, ומוסיף, בין השאר, כלי משמעותי לארגז הכלים של הציבור, לצורך פיקוח ובקרה על ההליכים השיפוטיים. הגילוי מתמרץ את בעלי הדין להתנהג באופן הולם, מתוך ידיעה כי זהותם תפורסם.

בענייננו, בני המשפחה חשפו פרטים רבים, אך מדובר בפרטים בעלי אופי סטנדרטי שאינם מהווים סוד מסחרי. יתרה מכך, טענת בני המשפחה בבית המשפט המחוזי היא, שפעילות השכרת הדירות העומדת לדיון אינה מהווה פעילות עסקית, אלא פעילות רגילה, שלא נעשים מאמצים מיוחדים על מנת לקיימה. פרטים אלו אינם מסוג הפרטים שסגירת הדלתיים נועדה למנוע את חשיפתם, ופרסומם לא יעמוד בסתירה למטרה זו.

13. בהקשר לשאלה השנייה, סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מאפשר סטייה מעקרון פומביות הדיון ואיסור פרסום לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות המתדיינים. הסעיף מבטא את חשיבותה של הזכות לפרטיות, שהיא זכות בעלת מעמד חוקתי, המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקודת האיזון בין עקרון הפומביות והזכות לפרטיות, הוצבה במקום בו נגרמת ‘פגיעה חמורה בזכות לפרטיות’. בבחירה זו, מעניק המחוקק את משקל הבכורה לעקרון פומביות הדיון, ומאפשר סטייה מעיקרון זה במצבים חריגים בלבד, כפי שנקבע בעניין ידיעות אחרונות (5). המבחן לקביעה, האם הפגיעה מהווה פגיעה חמורה בפרטיות, טמון באופי המידע הפוגע. ככל שהמידע נוגע לעניינים אינטימיים, עניינים משפחתיים או עניינים רפואיים, כך תגבר הנטייה לראות בחשיפתו משום פגיעה חמורה. שיקולים נוספים לצורך הבחינה הם: מהות הטוענים לפגיעה בזכות (בגירים או קטינים? אדם פרטי או איש ציבור?); האופן שבו נשמר המידע (האם מקור המידע בחומר אישי, כגון יומנים?); האופן שבו הושג המידע (מהם ההליכים שננקטו על מנת להשיג את המידע? כיצד נחשף המידע?), ועוד. גם כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי הפגיעה בפרטיות היא פגיעה חמורה, הפעלת סמכותו לאסור פרסום, תיעשה בכפוף לשיקול דעת ובשים לב למידת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון.

בענייננו, אופי המידע שחשפו בני המשפחה, הוא כלכלי, ובנסיבות המקרה, לא ניתן לומר כי חשיפת מידע זה תוביל לפגיעה חמורה בפרטיותם. מסקנה זו מתחייבת, גם משום שלקבלת הבקשה עשויות להיות השלכות על עניינים אחרים בהם חושפים בעלי הדין נתונים כספיים על עסקאותיהם והכנסותיהם. נוסף על כך, הפרטים שנחשפו אינם מעלים חשש לביטחונם של בני המשפחה, ולא הוצגו ראיות לביסוסו של חשש זה.

14. בית המשפט העיר מספר הערות בשולי הדברים:

ראשית, הסכמת פקיד השומה להשמטת שמות ופרטים בהליכי מס, אינה רלוונטית להחלטה זו, שכן האינטרס בפרסום הוא של הציבור ולא של הצדדים להליך, אם כי מן הראוי שלשלטונות המס תהיה מדיניות מסודרת, מגובשת ועקבית באשר לבקשות לאיסור פרסום.
שנית, אין לגזור גזרה שווה בין מידע עסקי של חברות פרטיות, כגון דוחות חשבונאיים, לבין מידע של נישומים פרטיים. לחברות פרטיות נתונות הגנות והוראות חיסיון ספציפיות, אשר אינן חלות על נישומים פרטיים.
שלישית, יש טעם בטענת בני המשפחה כי יש להבחין בין הליכים פליליים לבין הליכים אזרחיים, בהם פוחתת ההצדקה לפרסם את שמות בעלי הדין. אולם, משהוחלט כי המקרה שבענייננו אינו מקרה חריג, לא ניתן להיעתר לבקשה ולהטיל מגבלות על פרסום פסק הדין הפוגעות בעקרון פומביות הדיון.

הערעור נדחה. ניתן ביום 13.7.2016.

בני המשפחה יישאו בהוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

דעת המחברת:
ההליך המרכזי נסקר במאמר נפרד.

הערות שוליים:

1. רע”א 382/16 ורדה יהל ואח’ נ’ פקיד שומה תל אביב 4
2. ע”מ 49967-01-14 ורדה יהל ואח’ נ’ פקיד שומה תל אביב 4
3. ע”א 2800/97 ליפסון נ’ גהל
4. ע”א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ תת ניצב אפרים ברכה
5. ע”א 4963/07 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ עו”ד פלוני

ב.א.