מאת: דורית גבאי, רו”ח

1. בחודש מרץ 1988 רכשה העוררת נכס מקרקעין ובחודש מאי 2000 מכרה את זכויותיה לרוכשים, משפחת אנקורי. לאחר רכישת הנכס על ידי העוררת התברר לה כי התבצעו עסקאות נוספות על אותה זכות ואף נרשמו שתי משכנתאות נוספות לטובת צד ג’ על זכויותיה בנכס.
2. על מנת להעביר את הנכס נקי מחובות כמתחייב מהסכם המכר למשפחת אנקורי,  העוררת נאלצה לפדות את החובות מכספה וניהלה הליך משפטי לקבל את מלוא זכותה במקרקעין.

3. הוחלט, כי שווי המכירה שנקבע בהסכם בין הצדדים זהו למעשה השווי הריאלי של הנכס אותו העריכו הצדדים. תשלום פירעון החובות מגולם בשווי המכירה ולא כהוצאה המשביחה את הנכס אלא כחלק משווי הסופי אליו התכוונו הצדדים.
4. לגבי הוצאות משפט נקבע, כי לעניין זה יוכרו ויותרו לניכוי. בית המשפט סמך החלטתו להוצאה זו על סמך סעיף 39(7) לחוק (2) המתיר הוצאות עורך דין בקשר לרכישה ומכירת זכות במקרקעין וקבע כי גם כאשר עורך דין מטפל משפטית בשל מטרה להבטיח למוכר את זכות הקניין בנכס אזי יותרו ההוצאות כניכוי וכך גם לגבי דמי התיווך והיטל הביוב. לגבי החוב אותו שילמה העוררת – לא הכירו לה כניכוי.

1. ו”ע 1091/01 רוזנפלד ארלט נ’ מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב
2. סעיף 39(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), 
   התשכ”ג – 1963

המאמר נכתב ביום 5.2.2015

#205