מאת: דורית גבאי, רו”ח
תשר הינו “טיפ” הניתן לעובד המספק שירות אישי. התשר ניתן לעובד במסגרת עבודתו, אך לא ממעבידו ולכן עולות שאלות רבות בסוגיית המיסוי.
השאלה העיקרית, המהווה בעיה ממשית, בנוגע אליה לא התקבל עדיין מענה – מה יהיה דינם של הטיפים שמעבר לשכר המינימום? האם כסף זה יזכה את המלצרים בתנאים סוציאליים ולכן גם בהכרח ידווח לשלטונות המס? או האם יישאר “כסף שחור“?
הצעת משרד התמ”ת מכוונת לכך שכל הטיפים ידווחו כמשכורת, וכך יזכו המלצרים לתנאים סוציאליים השווים למשכורתם, ולא לתנאים התואמים משכורת מינימום.
מנגד, יש הגורסים כי גורל התשר להיות מנותב היישר לכיסו של המלצר, שכן מדובר במגזר צעיר ולרוב העוסק בעבודה זמנית, על כן הדאגה הפנסיונית אינה בראש מעייניהם הם מעדיפים לקבל במקום ולממן את הוצאותיהם הנזילות.
לעניין רישום ההכנסה בספרי העסק
כאשר מדובר בתקבול של העסק, תקבע לפי מידת הוולונטריות של התשלום. כאשר משלם הלקוח את התשר כחלק מדרישת התשלום המופנית אליו מצד העסק, יחשב התשר לתקבול של בית העסק. גם אם לא קיימת חובה על הלקוח לשלם את התשר, אולם נציג העסק, בדרך כלל יהיה זה המלצר, הציג בפניו את התשלום כתשלום חובה.
לעומת זאת, מקום בו הלקוח משאיר תשר מבלי שהופנתה אליו כל דרישה בעניין, אין לראות בכספים אלה משום תקבול של בית העסק, הרישום הדרש הינו אך ורק ב “יומן השירות” המנוהל בעסק, התשר הולך הישר לכיסו של המלצר.
במקרים רבים (1) נקבע כי לא בכל המקרים יש לראות בדמי השירות המשולמים על ידי הלקוח במסעדה חלק מתקבולי העסק החייבים רישום בפנקסים. כך, דמי שירות המשולמים על ידי הלקוח באורח וולונטרי ושלא על פי דרישת בית העסק הם, ככלל, הכנסה של המלצר ולא של בית העסק ולכן אינם נכללים עם תקבולי העסק החייבים ברישום.
הוראת סעיף 130 לפקודת מס הכנסה מסמיכה את נציב מס ההכנסה להורות על ניהול פנקסי חשבונות ולקבוע הוראות בדבר דרך ניהול הפנקסים.
מכוח סמכותו זו, התקין הנציב את הוראות מס הכנסה המטילות על הנישום חובה לערוך “תיעוד פנים” המוגדר כ “רישום בגין פעולה שנעשה על ידי הנישום או מטעמו.” חובת הרישום חלה רק בקשר ל”תקבול” המוגדר בהוראה 1 – “כל סכום במזומן בשטר, או בשיק שהתאריך הנקוב בו מאוחר מתאריך קבלתו או בכרטיס אשראי, שקיבל הנישום במישרין או בעקיפין במהלך עסקו.”
יש לשים את הדעת ולהבחין, האם דמי השירות, דהיינו, התקבול, הינם סכום כסף אשר קיבל בעל המסעדה במהלך עסקו – הרי כי אז חב בעל המסעדה ברישומם בפנקסי החשבונות שלו. יש הטוענים כי יש להתבונן על תכלית דמי השירות ולבחון – האם דמי השירות שולמו על ידי הסועדים באופן וולונטרי? האם ניתנה לסועד תחושה כי “חייב הוא להשאיר את הטיפ?”
עוד מבחן פסיקה הינו – האם דמי השירות הועברו ישירות אל כיס המלצר, או שמא נותרים בשליטתו של בעל העסק כאשר הוא בסופו של יום מחלק את הסכום ביניהם- הרי שמדובר בתקבול של העסק.
יש מקום לציין את פסק הדין בעניין ספארי הולדינגס, בו ראה בית המשפט לנכון לייחס משמעות לאופן גבייתם של דמי השירות ולשאלה- האם ניתן להפריד בין אמצעי התשלום עבור הארוחה לבין סכום דמי השירות.
דעת המחברת
מהותית, הכנסות אלו גם אם היו מדווחות על ידי המלצרים לא היו מגיעות למדרגות מס. זהו פלח עובדים שאינו מגיע לסף המס. מלצרים מקצוענים שמשתלבים בבתי מלון או במסעדות יוקרה, יתכבד בעל המסעדה להיערך לניהול הכספים כך שיהיה כך שיהיה בתקן קבוע ולא מזדמן.
הערות שוליים:
(1) ע”א 476/87 ספארי הולדינגס בע”מ נ’ פקיד שומה תל אביב
נכתב ביום: 22.2.2010
