מאת: אבי גורמן, עו“ד

בשני פסקי דין שיצאו לאחרונה, ע”א 34/07 פרידמן חכשורי נ’ מנהל מיסוי מקרקעין ו-ע”א 7759/07 רות כספי ואח’ נ’ מנהל מס שבח נתניה, הביע כבוד השופט אליקים רובינשטיין את עמדתו לפיה ראוי כי ערעור על פסק דין של ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין ישמע בפני בית המשפט המחוזי ולא בפני בית המשפט העליון. לאור זאת קרא כבוד השופט רובינשטיין למחוקק לשנות את המצב החוקי הקיים. לקריאה זו הצטרפו בפסק הדין בעניין רות כספי, גם השופטים ע. פוגלמן וי. עמית.

להלן ציטוט מדברי כבוד השופט רובינשטיין בעניין האמור, בפסקה ז לפסק דינו בעניין רות כספי:

” הערת פורום”. אפתח ואעיר, כי אין לטעמי סיבה ראויה מדוע ערעור זה צריך מהותית להישמע בבית משפט זה ולא בבית המשפט המחוזי, ומדוע לא ישונה הדין לעניין זה. בע”א 3534/07 פרידמן חכשורי נ’ מנהל מיסוי מקרקעין (לא פורסם) נזדמן לי לאחרונה להידרש לכך, ואני חוזר על הדברים בתקוה שמא יפלו על אוזן קשבת אצל העוסקים בחקיקת מסים:

“קשה להבין מדוע בחוקי מס שונים ערכאות הערעור שונות ללא טעם מבורר על פניו.

כך למשל, בחוק בו עסקינן, חוק מיסי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), הערעור על ועדת הערר, בנקודה משפטית,  הוא לפי סעיף90 לבית משפט זה; במה נשתנה חוק זה מחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ”א-1961, שם הערעור על ועדת הערר (לפי סעיף 29(3)) הוא לבית המשפט המחוזי?

למחוקק פתרונים. לשם התמונה ההיסטורית,  אציין כי מקורה של הסמכות בענייננו בבית משפט העליון יסודו בסעיף 14 לחוק מס שבח מקרקעין,תש”ט-1949. בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית, (דברי הכנסת כרך 2 עמ’ 1394, ישיבת ל’ אב תשי”ט(25.8.49)), אמר ח”כ דוד צבי פנקס, יו”ר ועדת הכספים, כי על החלטת ועדת הערעורים לעניין המס, “אפשר יהיה לערער בפני בית המשפט העליון”.

היו ימים אחרים, ועל כתפי בית המשפט העליון לא היה מוטל אותו עומס שיש בו כיום; אך דור הולך ודור בא, והסעיף לעולם עומד (עד הנה). לטעמי, המקום הטבעי לסמכות זו הוא בית המשפט המחוזי, כפי שנקבע גם בחוקים אחרים שיש בהם ועדות ערר או ערעור, למשל חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי”ט-1959 (נוסח משולב) – סעיף 34, וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י-1950 -סעיף 25(ח).

בשני אלה הערעור מועדת הערעור, התחום לנקודה משפטית, הוא לבית המשפט המחוזי. הנה אתגר, לא מורכב במיוחד, לעוסקים בחקיקה, ולא אאריך עוד שכן לא נטען לפנינו בנושא.

אזכיר גם, כי הערעור בענייני מס הכנסה על החלטות פקיד השומה (פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), סעיף 153) הוא לבית המשפט המחוזי, והוא הדין לחוק מס ערך מוסף (תשל”ו-1975), (סעיף 83)”.

הטיעון העיקרי שמציג כבוד השופט רובינשטיין לעמדתו הוא אחידות הדינים. מאחר ובחוקי מס אחרים ערכאת הערעור היא בית המשפט המחוזי, אין הצדקה מדוע בחוק מיסוי מקרקעין יהיה הדין שונה.
עם כל הכבוד ובזהירות הראויה, נראה כי כבוד השופט נפל לכדי טעות. המצב בחוקי המס העיקריים: מס הכנסה, מס ערך מוסף ומיסוי מקרקעין – זהה בעיקרו, ודווקא הצעתו של כבוד השופט רובינשטיין, אם תתקבל על דעת המחוקק, תביא להעדר אחידות!

נסביר את טענתנו:

כאשר מתעוררת מחלוקת בין פקיד השומה או מנהל מע”מ לבין נישום כלשהו, ערכאת הערעור על החלטות אלה היא בבית המשפט המחוזי. על החלטת בית המשפט המחוזי ניתן להגיש ערעור לבית המשפט העליון.
לאמור: הביקורת השיפוטית על החלטת רשות המיסים מתבצעת בבית המשפט המחוזי, והערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נשמע בבית המשפט העליון.

ומה המצב בחוק מיסוי מקרקעין: כאן ערכאת הערעור הראשונה על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין היא ועדת ערר שליד בית המשפט המחוזי. אכן, קשה להצדיק את השונות – מדוע בניגוד למצב במס הכנסה ובמס ערך מוסף הליך הערעור אינו מתבצע בבית המשפט המחוזי עצמו אלא בוועדת ערר הנמצאת בבית המשפט המחוזי? – אולם האמת צריכה להיאמר, שונות זו אינה משמעותית. בוועדת הערר מכהן שופט מחוזי בדימוס, ובנוסף לו שני אנשי מקצוע הקרובים לתחום מיסוי המקרקעין. מאחר וראש ההרכב הוא למעשה שופט מחוזי (בדימוס), אין הבדל של ממש בין הרכב זה לבין הדיון בבית המשפט המחוזי עצמו. אם ישנו הבדל, הרי שלטעמנו הבדל זה הנו לטובת ההליך בוועדת הערר וזאת מאחר ובקיומו של הרכב שיפוטי ולא דן יחיד, יש בעיקר ברכה. כבר אמרו חכמנו במשנה במסכת אבות (פרק ד משנה י) – “אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד”, והלוואי וניתן היה לקיים ערכאות שיפוטיות בהן דנים רק בהרכב.

אם תתקבל עצתו של כבוד השופט רובינשטיין למחוקק והערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין יהיה בפני בית המשפט המחוזי, יתקבל מצב מוזר בו שופט מחוזי (בפועל) דן כערכאת ערעור על החלטת הרכב בו מכהן שופט מחוזי (בדימוס).

יתירה מזו, דווקא מהטעם של כבוד השופט רובינשטיין עצמו, אין לקבל יצירת שונות ואפליה בדיני המס: אין כל הצדקה מדוע מחלוקת בדיני מס אחרים, כגון מס הכנסה ומס ערך מוסף ידונו בבית משפט מחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון, ואילו מחלוקות בנוגע לחוק מיסוי מקרקעין לא יזכו להזדמנות זהה.

די להיזכר במספר פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בעניין חוק מיסוי מקרקעין, כדי להבין את החשיבות ששופטי העליון יפנו את מבטם אף לחוק זה: נזכיר רק אחד מפסקי דין אלה – פסק הדין
בע”א 4271/00  מ.ל.השקעות בע”מ נ’ מנהל מס שבח. עד פסק דין זה לא הותרו בניכוי הוצאות מימון, וכדבר שבשגרה מס השבח הוטל על שבח מדומה ולא על הרווח האמיתי שהפיק הנישום. פסק דין זה קבע הלכה אשר השלכותיה רחבות הרבה מעבר לעניין שנדון בו, וספק רב מה היה המצב היום אם העניין לא היה מובא לפתחו של בית המשפט העליון.

יתכן שהמזור לבעיה עליה מצביע כבוד השופט רובינשטיין צריך להימצא בדרך אחרת: יש מקום לשקול הקמת בית משפט שלום שיתמחה בעניינים כלכליים. בית משפט שכזה יוכל לדון כערכאה ראשונה במחלוקות שבין רשות המיסים ובין נישומים, וערעור על החלטתו יופנה לבית המשפט המחוזי. בדרך זו יצומצמו התיקים המגיעים לבית המשפט העליון, מבלי שהדבר יעשה תוך אפליה בלתי מוצדקת של סוגיות שעניינן בחוק מיסוי מקרקעין בהשוואה לחוקי מס אחרים.