מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק הדין בעניין גד שילר נ’ מדינת ישראל (1), קבע בית המשפט כי ניתן לעקל רק זכות של החייב שהתגבשה. המועד הקובע לבחינה האם נתגבשה זכותו של חייב והיא ניתנת לעיקול, הוא מועד העיקול. ואם במועד העיקול במקרה דנן, המוכר לא המציא את כל האישורים הנדרשים בהסכם לצורך רישום והעברת הזכויות על שם הקונה, לא התגבשה זכותו לקבלת כספי הנאמנות. מאחר שהמעקל נכנס בנעלי החייב, הרי שמצבו לא יכול להיות טוב ממצבו של המוכר, ועל כן גם המעקל אינו זכאי לכספי הנאמנות.

עובדות

1. ביום 21.10.1999, נחתם הסכם בין משה ברג (המוכר) לבין יוסף דוידי (הקונה), לפיו נמכר לקונה נכס בתל אביב. עורך דין גד שילר שימש כבא כוח המוכר.
2. בהסכם נקבע, כי הקונה יעביר לעורך דין שילר, כנאמן, סך של 40,000 דולר לתשלום מיסים, וכי עם המצאת כל האישורים הנדרשים לרישום בטאבו, יועבר הסכום האמור למוכר.
3. וכך נקבע בסעיף 4א(4) להסכם:
   “סך של $40,000 (ארבעים אלף דולר ארה”ב) ישולם למוכר ע”י הקונה כנגד קבלת החזקה במחסן כאמור בס’ 3 לעיל, והמצאת כל האישורים הדרושים לשם רישום והעברת הזכויות ע”ש הקונה, לרבות אישור מנהל מס שבח על הסכמתו לרישום המחסן ע”ש הקונה, וכי מס השבח בגין עסקה זו שולם, ייפוי כוח בלתי חוזר כאמור בסעיף 8 להלן, ואישור מטעם עיריית תל אביב להעברת המחסן בלשכת רישום המקרקעין. לא הומצא אישור מן האישורים ו/או המסמכים המפורטים בסעיף 4(א)(4) לעיל עד למועד מסירת החזקה, יופקד סך זה של $40,000 בידיו הנאמנות של עורך דין גד שילר, והצדדים נותנים לו הוראה בלתי חוזרת לשלם מתוך סכום זה כל סכום אשר יידרש לשם קבלת האישורים. הומצאו כל האישורים והמסמכים, יעביר עורך דין גד שילר את הפיקדון או יתרת סכום הפיקדון לידי המוכר. למען הסר ספק, תשלום הפיקדון לידי הנאמן מהווה את התשלום לידי המוכר.”

4. המוכר נפטר ביום 25.12.1999, ועורך דין שילר הגיש בשמו השגה על שומת מס שבח. ההשגה נדחתה חלקית, ועורך דין שילר הגיש ערר. הערר נדחה, מכיוון שעורך דין שילר לא היה בא כוחו של עזבון המוכר.
5. המנהל הטיל עיקול על כספי הנאמנות בגין חוב מס השבח.
6. עורך דין שילר טען, שאם הוא אינו מוסמך להגיש ערר בשם העיזבון, הוא אינו זכאי גם לקבל מסירה בשמו, ולכן התהליך לפי פקודת המיסים גבייה, המחייב מסירה כדין לצורך סופיות החוב, אינו תקף.
7. נוסף על כך, טען עורך דין שילר, כי על פי הסכם המכר, הוא רשאי לשלם מכספי הנאמנות את סכום המס רק כנגד המצאת אישורי מס שבח.

גדר המחלוקת העיקרי

המנהל נקט כנגד המוכר בהליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה), כדי לגבות את החוב הנטען בשל ההסכם. במסגרת זאת, הוטל עיקול על הכספים שהוחזקו בנאמנות על ידי עורך דין שילר.

האם ניתן לעקל זכות של חייב שטרם הושלמה, שכן טרם בוצעו כל התנאים לצורך גיבושה?

פסק הדין

מדובר בהסכם מכר מקרקעין, שכתוצאה ממנו חל חיוב בתשלום מס שבח. החייב בתשלום מס השבח למנהל, הוא המוכר המנוח. המנהל, כנושה של החייב, היה זכאי לפעול כדי לגבות את החוב, והוא ניסה לגבות את החוב באמצעות הטלת עיקול.

מלשון סעיף 4א להסכם שהובאה לעיל, עולה כי הצדדים הסכימו שמרגע שהקונה שילם את הסכום לנאמן, הכסף מוחזק על ידי הנאמן עבור המוכר, עד שיתקבלו האישורים לרישום הנכס על שם הקונה. עוד נכתב, כי למען הסר ספק, תשלום הפיקדון לידי הנאמן מהווה את התשלום לידי המוכר. עולה מהוראת הסעיף, כי זכותו של המוכר לקבל את הכסף לידיו היא זכות שהותנתה בהסכמת הצדדים בכך שהמוכר יהיה זכאי לקבל את הכסף המופקד רק לאחר שלנאמן יומצאו כל האישורים והמסמכים.

העיקול דנן הוטל מכוחה של הוראת סעיף 7 לפקודת המיסים גבייה, הקובע:

“(1)  פקיד הגבייה רשאי ליתן צו-עיקול על נכס פלוני, או על כל הנכסים של הסרבן הנמצאים בידי צד שלישי, והצו יחול על המעוקל, בין שהוא נמצא בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו ובין שיגיע לידיו תוך שלושה חודשים מאותו יום.”

בית המשפט העליון קבע כי הליכי עיקול על פי פקודת המיסים גבייה, דומים במהותם להליכי עיקול על פי חוק ההוצאה לפועל, שתכליתו היא גביית חובות פסוקים (2). על פי ההלכה הפסוקה, משמעותו של עיקול כזה היא שהמעקל הופך להיות חליפו של החייב, הבא בנעליו. לכן, המעקל יכול לעקל רק את מה שיש לחייב, ולא מעבר לכך (3). שם נקבע כי חברה שהייתה ביתרת חשבון דביטורי במשך תקופת העיקול, הבנק לא היה חייב לה דבר.

עיקול יכול להיות מוטל הן על זכות קיימת והן על זכות עתידית, אולם כאשר מדובר בזכות עתידית, הזכות המעוקלת צריכה להיות כזו שכבר התגבשה במועד העיקול, אלא שמועד פרעונה הוא בעתיד. זכות עתידה היא זכות שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, בין בתאריך קבוע, בין בקרות אירוע שהתרחשותו ברורה, כגון זכות לשכר דירה במסגרת חוזה שכירות.

לכן כאשר מוטל עיקול, רק אם עומדת ללקוח זכות קיימת או עתידית לקבלת כספים, יכול הנושה, שנכנס לנעליו של החייב, לעקל את הזכות.

מהו, אם כן, דינה של זכות של חייב שטרם הושלמה, שכן טרם בוצעו כל התנאים לצורך גיבושה? בעניין ניקו בדים (4), בחן בית המשפט העליון את השאלה, האם ניתן להטיל עיקול על כספים האמורים להשתלם מכוחו של אשראי דוקומנטרי, וחזר על ההלכה, לפיה ניתן להטיל עיקול רק על זכות או חוב שהתגבשו, ולא על תקווה בעלמא (5). בית המשפט קבע, כי לא ניתן לעקל את כספי האשראי הדוקומנטרי, כל עוד זכותו של המוטב להיפרע מהבנק איננה מושלמת, כלומר, כל עוד המוטב מחזיק בידיו רק את הציפייה להיוולדה של זכות לעתיד להיפרע מן הבנק. המועד הקובע לבחינה האם נתגבשה זכותו של החייב וניתנת היא לעיקול, הוא מועד העיקול.

לכן, כיוון שהמוטב של כספי הנאמנות הוא המוכר, המנהל לא היה זכאי לדרוש אותם מהנאמן, כל עוד לא התמלאו התנאים שמגבשים את זכותו של המוכר לתשלום, כלומר: קיומם של כל האישורים לצורך העברת הרישום בנכס על שם הקונה.

אין חולק כי במועד בו הוטל העיקול בידיו של עורך דין שילר, המוכר לא המציא את כל האישורים והמסמכים שפורטו בהסכם שנדרשים לצורך רישום והעברת הזכויות על שם הקונה. לכן, לו היה המוכר עצמו פונה לעורך דין שילר במועד הטלת העיקול, ודורש ממנו כי יעביר לידיו את הכספים המוחזקים בנאמנות, לא היה עורך דין שילר רשאי להעביר את הכספים לידיו של המוכר. מאחר שהמעקל נכנס לנעליו של החייב, הוא המוכר, הרי שמצבו לא יכול להיות טוב ממצבו של המוכר. לכן גם המעקל, שנכנס לנעליו של המוכר, איננו זכאי לכספי הנאמנות.

יוער למעלה מן הצורך, כי סעיף 4א להסכם שצוטט לעיל, קובע בין היתר, כי הכספים נושא הנאמנות יופקדו בידיו של עורך דין שילר, כאשר הצדדים נתנו לו הוראה בלתי חוזרת להשתמש בכספים אלה ולשלם מתוכם כל סכום שיידרש לשם קבלת האישורים.

הצדדים לא העלו כל טענה המתייחסת לסעיף זה ולשאלה האם זכאי היה הנאמן להשתמש בכספים, גם אם מדובר בתשלום על חשבון הסכום הנדרש לצורך קבלת האישורים, או שמא הוא היה זכאי לעשות בהם שימוש רק כנגד קבלת האישורים. כך או אחרת, הבסיס לזכות הנטענת של המנהל בכספי הנאמנות, איננו מכוח סעיף זה, וזכותו של המנהל כמוטב מכוחו.

עוד קבע בית המשפט, כי המחסן לא יירשם בינתיים על שם הקונה, וכי כספי הנאמנות ייוותרו בינתיים בידי המוכר. מובן כי אם הקונה ירצה לרשום את המחסן על שמו, יהיה עליו להסדיר את חוב המס.

בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לשאלה, אם אכן הליך העיקול לא היה כדין, מאחר שצו העיקול לא נמסר לעיזבון או לבא כוחו הלגיטימי.

ניתן ביום 27.11.2008.

הערות שוליים:

1. ה”פ 287/08 גד שילר נ’ מדינת ישראל ואח’ מיסים כג 1 פברואר 2009 ה 43
2. ע”א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ’ בנק הפועלים בעמ ואח’
3. ע”א 323/80 אלתית בעמ נ’ בנק לאומי לישראל בעמ
4. רע”א 1821/98 ניקו בדים נ’ בנק דיסקונט לישראל בעמ פד נד (1) 773.
5. בר”ע 232/75 אטבה נ’ רצבי פד ל1 477.

נכתב ביום 29.12.2019

© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

#1244