מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק הדין בעניין יונה קליימן נ’ מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב (1), דחה בית המשפט את הבקשה להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק ולאפשר לקליימן להמציא ראיות על תשלומים, על מנת לקבלם כניכוי הוצאות לפי סעיף 39 לחוק, וכן קבע כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת ההשגה מכוח סעיף 107 לחוק.

עובדות

1. ביום 27.5.1994, נחתם בין יונה קליימן, באמצעות כונס הנכסים, עו”ד יעקב פודים, לבין הקונה, יצחק לוזון, הסכם להעברת זכויות במקרקעין (ההסכם). הרקע למכירה היה גביית חובה של קליימן לזוכה, מר שמואל לוי, באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
2. סעיף 15 להסכם קבע שני תנאים מתלים: האחד – אישור מינהל מקרקעי ישראל, והשני – אישור ראש ההוצאה לפועל.
3. ביום 30.5.1994, ראש ההוצאה לפועל אישר את ההסכם.
4. ביום 20.7.1994, העסקה דווחה למנהל, וביום 17.11.1994 הוצאה שומה בגינה.
5. ביום 8.12.1994, שולמה שומת מס השבח בסך של 161,762 ₪. בעת קביעת הוצאות השומה, לא נדרשו ולא נוכו דמי הסכמה והוצאות נוספות, שנטען על ידי קליימן שניתן היה לנכותם על פי סעיף 39 לחוק.
6. ביום 13.2.1995, הוציא מינהל מקרקעי ישראל דרישת תשלום בגין דמי הסכמה, בסך 213,360 ₪
7. יצוין עוד שביום 19.11.1992 הוציא המינהל מכתב לעו”ד יעקב פודים, שבו הודיע לו כי בעת העברת זכויות, ידרוש המינהל תשלום דמי הסכמה בגין ההעברה.
8. ביום 30.6.2002, בוטל מינויו של עו”ד פודים ככונס הנכסים, וומונו במקומו כונסי הנכסים עו”ד עמנואל שופמן וחגי הופן. מינוי זה נעשה כשלוש שנים לפני פנייתם של הזוכה וכונסי הנכסים למנהל בבקשה לתיקון השומה.
9. ביום 15.7.2003, הוגשה על ידי שמואל לוי, תביעה בגין רשלנות מקצועית כנגד כונס הנכסים, עו”ד יעקב פודים. אחת הטענות העיקריות הייתה כי עו”ד פודים הגיש באופן רשלני שומת מס שבח, ונמנע מלנכות מהשומה הוצאות משמעותיות, כדמי הסכמה למינהל והוצאות נוספות.
   ביום 29.4.2007, התיק נסגר לאחר שהתביעה התקבלה במלואה.

10. ביום 4.5.2005, למעלה מעשר שנים לאחר הוצאת השומה, נעשתה פנייה ראשונה על ידי בא כוחו של שמואל לוי, עו”ד אורלנסקי, למנהל, בבקשה לתיקון השומה ולהארכת מועד לתיקון שומה. הבקשה נדחתה על ידי המנהל ביום 12.9.2005.
11. ביום 16.10.2005, פנה עו”ד אורלנסקי בבקשה להארכת מועד להגשת השגה, ונענה בשלילה ביום 23.1.2006.
12. אין מחלוקת כי ניסוח הסכם המכר היה לקוי, בכך שאופן קביעת התשלומים של הקונה לא הבטיח מקור מלא או מספיק לתשלום חובותיו של קליימן.
13. הוצגה בהסכמה תעודת עובד ציבור של מנהלת המחלקה המקצועית ברשות המיסים, שממנה עולה כי בכל הקשור לדמי הסכמה, לא הותר ניכוי על בסיס תיקון שומה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק. קיימות שתי פניות פתוחות, אבל בנסיבות שבהן המינהל לא הוציא דרישה לתשלום דמי הסכמה בסמוך לרכישת הקרקע. לעניין היטלי השבחה, הותר הניכוי גם לאחר המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, וזאת לאחר שהוכח כי האיחור נגרם כתוצאה מהתדיינות משפטית ממושכת בבתי משפט בכל הקשור לגובה היטל ההשבחה.

גדר המחלוקת העיקרי

השאלה הדורשת הכרעה בערר זה היא: האם ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק ולאפשר לקליימן להמציא ראיות על תשלומים, על מנת לקבלם כניכוי הוצאות לפי סעיף 39 לחוק?

לחלופין, האם ניתן להאריך את המועד להגשת ההשגה מכוח סעיף 107 לחוק, בנסיבות המקרה הנדון?

פסק הדין 

סעיף 85 לחוק קובע:

 “המנהל רשאי, בין ביזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה שנעשתה לפי הסעיפים 78, 79 ו-82, תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים הבאים:

(1)  נתגלו עובדות חדשות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בידי המנהל, בעת עשיית השומה, לחייב במס או לשנות את סכום המס…”

(2)     …;

(3)     …”

סעיף 107(א) לחוק, הדן בהארכת מועדים, קובע:

“המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה”.

בפסק דין אחר (2), דעת הרוב סברה כי בסעיף 107 לחוק אין כל מגבלה על האפשרות להאריך, למעט הצורך בסיבה מספקת, ובאותו עניין, הערר נדחה בנימוק שלא הייתה סיבה מספקת להארכת המועד בנסיבות העניין.

בעניין שלפנינו, בית המשפט קבע כי יש להחיל את סעיף 107 על מועדים שהם בעלי אופי דיוני בעיקרו ולא מהותי ושורשי. מטבע הדברים, יהיו מרבית המועדים הניתנים להארכה בנדון, קצרים ולא תקופות של שישה חודשים, כמצוין בסעיף 78(ד) לחוק, או תקופה של 4 שנים, המצוינת בסעיף 85 לחוק המיסוי, או תקופה של שנה, כמצוין בסיפא לסעיף 87(א) לחוק המיסוי.

דרישה נוספת ומצטברת היא שהבקשה להארכה ונסיבותיה יהיו בתום לב. ראוי היה שבקשות להארכת מועד לפי סעיף 107, תהיינה נתמכות בתצהיר מתאים המפרט את העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

המסקנה היא כי על כל מי שמבקש מהמנהל לפעול על פי סמכותו בסעיף 107 לחוק, להגיש בראש ובראשונה, בקשה בכתב להארכת מועד, הנתמכת בתצהיר מתאים שיש בו לאשר את העובדות המשמשות יסוד לבקשה, וכן להצביע על תום הלב של מגיש הבקשה. שנית, צריך להיות ברור כי למנהל אין סמכות להאריך מועדים המסווגים כמהותיים ושורשיים, כגון תקופות בעלות אופי של התיישנות. סמכותו להאריך מועדים, מתייחסת להארכה דיונית ולא מהותית.

בית המשפט אף הביע הסתייגות מההחלטה שנתן בית המשפט בעניין אחר (3), שממנה נובע שהוכחת תום לב בפני עצמו כדרישה יחידה, מספקת על מנת להאריך את המועד שנקבע בסעיף 85 לחוק.

בית המשפט קבע כי ניתן להצביע על מעין חריג לכלל האמור לעיל, והוא שאם מגישים ערר לוועדת ערר או ערעור לבית המשפט העליון על החלטת המנהל לתקן שומה או שלא לתקן שומה לפי סעיף 85, הגיוני וסביר שבמקרה זה בלבד אם ההחלטה בערכאות המשפטיות מתעכבת מעבר לתקופה של ארבע השנים, לא יראו בעיכוב זה משום הארכת המועד, אלא מתן החלטה המחליפה את שיקול המנהל בשיקול הוועדה לאותו מועד שבו ניתנה ההחלטה המקורית. לכן אם המנהל סירב לתקן שומה לפי סעיף 85 לפי בקשת הנישום, והוגש על החלטתו זו ערר, לא יכול להיות מצב שבו עקב העיכוב במתן ההחלטה בערר, תישאר על כנה החלטתו של המנהל שלא לתקן את השומה מכוח סעיף (רק מחמת העובדה שחלפו 4 שנים מיום שנעשתה השומה המקורית). 

במקרה שלפנינו, השומה הזמנית לפי סעיף 78(ב)(1), הוצאה מהמחשב ביום 23.2.2000, ולא ברור מתי הגיעה השומה לעוררים, אך נושא זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. כך, גם אין ויכוח בין הצדדים כי הבקשה לתיקון שומה עלתה לראשונה במכתב מיום 18.4.2004 ובמכתב מיום 7.7.2004, היינו, פניות שהגיעו למנהל בנושא תיקון שומה למעלה מ-4 שנים לאחר שנעשתה השומה הרלוונטית.

בית המשפט אימץ את עמדת המנהל, כי חזקה על העוררים שהיו מיוצגים על ידי עורכי דין מראשית העסקה, כי אם הם סברו שיש בידיהם עילה לתיקון השומה במסגרת המועד הקבוע בחוק, הם היו פונים למנהל בבקשה מתאימה בתוך מגבלת הזמן הקבועה בחוק, ולא לאחריה כפי שנעשה בפועל.

לפיכך החליט בית המשפט לדחות את הערר.

בית המשפט הוסיף, כי הפעלת שיקול הדעת שבסעיפים 85 ו-107 לחוק חייבת להיעשות בתום לב וללא שיקולים זרים, וכך גם הבקשה להארכת מועד חייבת להיות מוגשת בתום לב.

השאלה היא האם במקרה דנן, כאשר הנסיבות ברורות ומשתמעת מהן המסקנה כי קיימת רשלנות רבתי של עו”ד שהודח מתפקידו ככונס על ידי בית המשפט, הדבר מהווה סיבה מספקת במובן של סעיף 107 לחוק.

בדיקת נסיבות המקרה מראה כי ניתן היה להגיש בקשה להארכת מועד, זמן רב לפני הגשת הבקשה הרשמית, אך זה לא נעשה. אותו הדין חל ביחס לבקשה להארכת מועד להגשת השגה.

בית המשפט ציין, בהערת אגב ובהסתמך על פסיקה בעניין אחר (4), כי ראוי שהמועדים השונים הקבועים בחוק יתחילו לרוץ לאחר קבלת ההחלטה או השומה על ידי הנישום.

לאור האמור לעיל, התייתר הצורך בדיון ביתר טיעוניו של קליימן, אך בית המשפט ציין, כי גם אם בית המשפט היה נעתר לבקשה למתן הארכת המועד, לא היו התשלומים לכונסי הנכסים נחשבים כהוצאה מוכרת לצורך סעיף 39 לחוק (או הפחתת התמורה שהתקבלה בעסקת הקומבינציה).

בית המשפט אימץ את עמדת המנהל, כי הסכומים ששולמו לכונסי הנכסים אינם חלק מעסקת הקומבינציה. תשלומי איזון המוגדרים בחוזה, יבואו לידי ביטוי בחישוב שווי התמורה בעסקת הקומבינציה, בהיותם חלק מהתמורה שנקבעה בין הצדדים ליום המכירה. לעומתם, התשלומים לכונסי הנכסים אינם חלק מהשווי שנקבע בין הצדדים, ונחיצותם לא הייתה ידועה כלל בעת המכירה.

בית המשפט אף ציין, כי הסכומים ששולמו לכונסי הנכסים יהיו ניתנים לניכוי כהוצאה מהשבח, בעת מכירה עתידית.

בית המשפט דחה את הערר, וחייב את קליימן בהוצאות משפט בסך של  20,000₪.

ניתן ביום 17.5.2009.